את הדירה רכש הבעל להשקעה. בני הזוג נישאו לפני חוק יחסי ממון ולכן השיתוף אינו מובן מאליו, ואכן נקבע כי האישה לא הוכיחה אותו. עם זאת, מטעמי פשרה הבעל חויב לשלם לה פיצויים של 95 אלף שקל.
בית הדין הרבני בבאר שבע קבע לאחרונה שלאישה אין זכויות בדירה הרשומה על שם בעלה אף שנרכשה בתקופת הנישואים. עם זאת, בעלה יפצה אותה ב-95 אלף שקל כפשרה.
אחת הסיבות לנישול האישה היא העובדה שחוק יחסי ממון לא חל על הצדדים ולכן היא נדרשה להוכיח את השיתוף. אלא שלשיטת הדיינים העובדה שהדירה נרכשה לאחר שהשקיעה את כספי הפרישה שלה בעסק שהקימה עם גבר אחר מעידה כי בני הזוג לא התכוונו לשתף זו את זה בנכסים אלה.
במסגרת הליכי הגירושים שניהלו בני הזוג הם הגיעו להסכמות לגבי חלוקת מרבית רכושם, כולל דירת המגורים והזכויות הפנסיוניות שלהם, אך נותרה ביניהם מחלוקת לגבי דירה להשקעה שרכש הבעל בשנת 2000 ונרשמה על שמו בלבד.
לפי "חזקת השיתוף" הדירה הזו אמורה לכאורה להיות רכוש משותף משום שנרכשה בזמן הנישואים אך הבעל טען כי לאשתו אין בה זכויות כלל. לטענתו, הוא רכש אותה בכספי ירושה שקיבל במזומן ממשפחתו – ולכן ממילא לא מדובר ברכוש משותף.
לעומתו טענה אשתו שהדירה נרכשה מפיצויי הפרישה שקיבל בעלה ומאחר שמדובר בכספים משותפים הדירה שנרכשה באמצעותם גם כן משותפת.
עלו ספקות
הדיינים אב בית הדין הרב אהרן דרשביץ, הרב עובדיה חפץ יעקב והרב אברהם צבי גאופטמן ציינו בתחילה כי בני הזוג לא הביאו כל הוכחה לטענותיהם בדבר מקור כספי הרכישה: קשה להתחקות אחרי מזומן ואילו האישה לא הביאה אסמכתאות לכך שבעלה משך את כספי הפרישה.
מכל מקום, הדיינים שיערו כי גרסת האישה הגיונית יותר לנוכח סמיכות הזמנים שבין קבלת הפיצויים לבין רכישת הדירה.
עם זאת, הדיינים הבהירו שגם אם הדירה נרכשה בכספים אלה לא כולם משותפים משום שהבעל החל לצבור אותם 8.5 שנים לפני הנישואים, ולכן יש להפחית מהם את הסכום שנצבר בתקופה זו.
כמו כן, משום שב-1985 האישה פתחה חשבון בנק נפרד, הפקידה אליו את כספי הפרישה שלה ופתחה באמצעותם עסק עם גבר אחר, שלטענת הבעל אף ניהלה עמו קשר רומנטי, הדיינים סברו כי בכל הנוגע לעסק והדירה הצדדים חרגו מהשיתוף הרכושי שאפיין את נישואיהם.
בנוסף הדיינים לקחו בחשבון כי לא מדובר בדירת מגורים שהשיתוף בה בדרך כלל ברור, וכי הרישום על שמו של הבעל בלבד לא נבע מ"סיבות טכניות" אלא נעשה בכוונת מכוון, ככל הנראה כ"נקמה" על התנהלות האישה.
משכך נקבע כי האישה לא עמדה בנטל ההוכחה כי מדובר בדירה משותפת אבל לנוכח הספקות שעלו לגבי מקורות המימון, הדיינים בחרו בסופו של דבר לפסוק על דרך הפשרה.
בהתאם לכך, הם קבעו כי אמנם לאישה אין זכויות בדירת הבעל אך הוא יפצה אותה ב-95,000 שקל – שווי חצי כספי הפרישה שצבר בתקופת הנישואים.
עו"ד לימור אביטן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.