חתמו על מסמך למכירת דירתם ונרצחו ב-7.10 – הסכם מחייב?

בני הזוג גרדסקול מאופקים חתמו על הסכם למכירת ביתם לזוג עורכי דין, כשנה וחצי לפני שמצאו את מותם בטבח הנורא. הקונים ביקשו להבטיח את העסקה אך לבינתיים נחלו כישלון

רוכשי בית באופקים לא יוכלו להבטיח את הוצאת העסקה לפועל אחרי הירצח המוכרים, ויקטוריה וסרגיי גרדסקול, בשבת השחורה – כך קבע לאחרונה בית המשפט המחוזי בבאר שבע. הרוכשים, עורכי דין, טענו שהמסמך עליו חתמו המנוחים מהווה הסכם מכר מחייב, ובנסיבות אלה ביקשו לקבל סעד זמני המונע מהבת השכולה – כבעלים נוסף של הדירה – למכור אותה לאחרים. השופט עמית כהן קבע שלא מתקיימים התנאים המאפשרים את קבלת הבקשה, כגון סיכויי תביעה גבוהים.

תחילת הפרשה בפברואר אשתקד, אז חתמו הרוכשים והמנוחים על הסכם. במסגרת החוזה הוסכם, בין היתר, שהרוכשים יעבירו בנאמנות לעורכת הדין מטעם המוכרים צ'ק בנקאי בסך 200,000 שקל, אשר יימסר למוכרים בכפוף לחתימת בתם – בעלים נוסף בדירה השוהה באוקראינה – על ייפוי כוח קונסולרי שלפיו היא מסכימה לביצוע המכירה.

אלא שימים בודדים לאחר מכן פרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה באופן שגרם לסגירת קונסוליות באוקראינה, מה שמנע מהבת לחתום על ייפוי הכוח. בנסיבות אלה עורכת הדין של המוכרים הודיעה בשמם לקונים שהעסקה מבוטלת, תוך שהציעה להם את הצ'ק שמסרו לה בחזרה. ואולם, הקונים מצדם הודיעו שהם עומדים על קיום ההסכם. הם אף הגישו במרץ האחרון תביעה לאכיפתו יחד עם בקשה לסעד זמני שימנע את מכירת הדירה לאחרים. בטרם הגיע ההליך אל סופו נרצחו המוכרים על-ידי מחבלי חמאס, והתביעה המשיכה להתנהל מול בתם.

לטענת הרוכשים מדובר בהסכם מכר מחייב לכל דבר ועניין. לדבריהם, חרף החתימה ותשלום המקדמה המוכרים הודיעו על ביטול חד-צדדי של ההסכם ללא עילה חוקית, תוך המשך החזקתם בדירה ובכסף שלהם. לשיטתם הרוכשים, הגם שמבחינה טכנית הבת לא חתומה על ההסכם, עצם העובדה שהיא כבר קבעה תור לקונסוליה מלמדת על גמירות דעתה ועל רצונה לכרות את החוזה.

המתינו שנה שלמה

מנגד טענה הבת השכולה שלא מדובר בהסכם מחייב מאחר שהוא לא נחתם על-ידה. לשיטתה, העדר החתימה הוא עניין מהותי ולא רק טכני. בנוסף נטען כי התנהלות הקונים בפועל מלמדת שההסכם לא מחייב, שכן הם לא דיווחו על העסקה למיסוי מקרקעין, לא שילמו דמי תיווך וכיוצא באלה.

השופט כהן קבע ששיקולים כדוגמת סיכויי תביעה נמוכים ושיהוי ניכר בהגשת הבקשה, מובילים למסקנה שדינה להידחות.

מבחינת השיקול הראשון ציין השופט שגם בהנחה שמדובר בהסכם מחייב, הרי שלא ניתן לאכוף אותו ללא חתימת הבת. בהקשר לכך הוא ציין כי לא שוכנע שהסיכוי לקבלת טענת הקונים שהחתימה היא עניין טכני בלבד, גבוה מהסיכוי שייקבע בסופו של יום כי מדובר בנושא מהותי כעמדת הבת.

לעניין קביעת התור בקונסוליה ציין השופט שהיא נעשתה בטרם המנוחים והקונים חתמו על ההסכם וממילא אין בה כדי ללמד על גמירות דעת מצדה לביצוע העסקה בתנאי ההסכם שנכתב דווקא, אלא לכל היותר על הסכמתה העקרונית למכור את הדירה.

בתוך כך השופט קבע שגם התנהלות הרוכשים לאחר חתימת המסמך – כגון אי-דיווח למיסוי מקרקעין, אי-תשלום מלוא התמורה וכיוצא באלה – מחזקת את המסקנה שסיכויי קבלת הטענה שמדובר בהסכם מחייב אינם עולים על הסיכויים שהתביעה תידחה. זאת במיוחד כשהרוכש הוא עורך-דין לענייני מקרקעין וחזקה שהוא בקיא בתחום.

לסיום קבע השופט שגם השיהוי הניכר בן השנה בהגשת הבקשה פועל לחובת הרוכשים. לפיכך הוא דחה את הבקשה וחייב אותם לשלם לבת הוצאות בסך 12,500 שקל.

• ב"כ המבקשים: עו"ד פודים ואח'
• ב"כ המשיבה: עו"ד אהוד ערב

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.