מנגנון שליטה על היקף הגישה לאתרי אינטרנט

הצעת חוק-חסימת גישת גולשים לתכנים פוגעים

במרכזה של הצעת החוק של ח"כ אמנון כהן מש"ס פ/892/17, (להלן "הצעת החוק"), חיוב של ספקים של שרותי אינטרנט (ISP) לספק, מנגנון מובנה לחסימת גישה של הגולשים לאתרים בעלי תכנים פוגעניים כחלק בלתי נפרד מחבילת הגלישה שמסופקת לציבור. הצעה זו עוררה הדים רבים ותגובות קשות מצד גופים, שמתמחים בתחום מתן שירותי אינטרנט מצד אחד, וציבור גולשים, שחרדים לפגיעה בפרטיותם, מהצד השני. עצם העובדה, שהצעת החוק הגיעה מצד הנציגים החרדים בכנסת, הקפיצה מיד את התגובה המתבקשת של חומיניזם ומדינת משטרה בעוד, שהציבור החילוני, כפי שיפורט להלן, הוא זה, שצריך וחייב לעמוד על זכותו לשמירה על חיי ילדיו ודור העתיד.

המגזר החרדי נקט ונוקט בדרכים משלו לשמירה וניהול חיי הילדים, הנוער והמבוגרים. המגזר החרדי ממילא נוהג לפקח ולאכוף הלכות שמרניות ומגבילות על הציבור החרדי במטרה למנוע ממנו גישה לתכנים פוגעניים. לדוגמא, המכשירים הסלולאריים הכשרים, שחסומים טכנולוגית לתכנים מסוימים ועוד.

ילדים חילוניים חשופים לסכנות מהאינטרנט

באופן פרדוקסלי, דווקא המגזר החילוני הוא זה שחשוף לסכנות וזקוק להגנות, במיוחד בשל אורח חייו והרצון להעמיד בפני הדור הבא את מכסימום אפשרויות הגישה למידע. ערכי חופש המידע, חופש הביטוי והגנה אובססיבית על פרטיות הם נר לרגליו מצד אחד, ותחילת אסונו מהצד האחר.

את "ילדי המפתח" של שנות השישים, השבעים והשמונים של המאה הקודמת החליפו "ילדי הצהרונים" (הקטנטנים שבהם) ו"ילדי האינטרנט", הבוגרים יותר. ילדים אלה, ששני הוריהם הם אנשי קריירה או אנשי עבודה, שיוצאים למלאכת יומם בשעות הבוקר המוקדמות וחוזרים הביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות או הערב עייפים ועמוסי דאגות החיים השוטפות, הם הילדים שחשופים לסכנות האינטרנט. ההורים שמחים לראות את ילדיהם יושבים בחדריהם ליד המחשב, לומדים או משחקים, במקום "הסתובבות ברחובות", שהייתה מנת חלקם של "ילדי המפתח", שהם חלק מההורים של היום.

יש משהו מרגיע אך מטעה להחריד, בסיטואציה "שלווה" זו. כאמור, רק למתי מעט מההורים של היום יש את הידע וההבנה להבחין במציאות מטעה זו, ולהם יש לעזור. חשוב להבין, שסיטואציה כמתואר לעיל, כמעט ואינה קיימת במגזר החרדי, שם אורח החיים שונה.

מאמר זה הוא הקדימון לסקירה מעמיקה ומקיפה של הדילמה שנוצרה בחיינו ובחיי ילדנו, שתפורסם במהלך הימים הקרובים.

אנו שואפים להקנות ערכי מוסר, חברה וידע מקסימלי לילדינו מצד אחד ולהגן עליהם מחשיפה לסכנות שאותם ערכים בדיוק, מעמידים בפניהם. אם בעבר הסכנות ארבו לילדים מחוץ לכותלי הבית, היום הם מצויים כמעט בחדרו של כל ילד במשפחה.

רשת האינטרנט כיום מחברת את האדם מביתו כמעט לכל מקום על פני כדור הארץ. אדם יכול לרכוש סחורה, להזמין מקום במסעדה או ארוחה לביתו מבלי לקום מכיסאו. במקביל, הפכה רשת האינטרנט להיות המקור העיקרי, שמשמש את הציבור לאיסוף מידע ולימוד. אין חולק שהאינטרנט שינה את חיינו מקצה אל קצה, כמעט כמו החשמל או הטלפון.

המבוגרים של היום, בגילאי 40 ומעלה, הם דור הביניים, מעין "דור המדבר". הדור שלא נחשף בילדותו לכמות בלתי נשלטת של מידע באינטרנט ואשר התחנך על ברכי הורים, שאפילו לא נחשפו למדיה הטלוויזיונית בכמות ובעומק של היום. אנו מבקשים מדור ביניים זה, שילדיהם מתחילים להתבגר ולהבין טוב מהם את רזי אוטוסטראדת המידע, לשמור על שלומם וביטחונם באותם כלים, שרוב בני דור הביניים כלל לא יודע לתפקד באמצעותם.

עם זאת, הרשת העשירה מציעה אינסוף של תכנים פוגעניים ובראשם אתרי הפורנוגרפיה, ואלימות, שחושפים את ילדנו למראות קשים ומיותרים בגילם הצעיר ואשר מושכים אליהם גם אנשים חולים ומסוכנים, אתרי הימורים ואתרים שמעודדים הפרת חוק כגון: הפרת זכויות יוצרים, הימורים ועוד, מצד שני, ובתווך, אתרים בעלי תכנים גזעניים/אנטישמיים ומעודדי טרור.

אין מניעה שאדם בוגר ובריא בנפשו יצפה וישתתף בתכנים שמוצעים באתרים אלה, כל עוד הפעילות היא חוקית. אולם, הבעיה האמיתית מתעוררת, כאשר אתרים אלה הופכים להיות פופולאריים בקרב ילדים ונוער, ללא כל בקרה הורית או אחרת, אשר תכוונן ותנחה אותם, כיצד להתמודד עם התוכן ולהיזהר מהסכנות שממתינות להם מהשתתפות תמימה בפעילויות שמוצעות באתרים אלה.

חופש הביטוי והזכות לפרטיות- זכויות יחסיות

חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ששניהם ערכים שהוטמעו היטב בהלכה המשפטית בישראל, אך בולטים בהעדרם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינם כוללים בשום מקרה הפקרות. כפי שנראה בסקירה הנרחבת, זכויות מהותיות אלה אינן מוחלטות, כמו גם הזכות לפרטיות, והחלתן מכוונת לאדם בוגר ולא לקטין או חסוי, שעליהם חובה להגן, בין אם ע"י ההורה – האפוטרופוס הטבעי או המדינה באמצעות מנגנוניה השונים.

יתרה מכך, בספר החוקים של מדינת ישראל ניתן למצוא לא מעט הוראות, שמשמעותן, כפיית הגנה על גופו ורכושו של אדם, ע"י המדינה, גם נגד רצונו. אחת הדוגמאות מני רבות, שבהן התערב המחוקק באידיאולוגיה משפטית מבוססת של חופש החוזים, (למבוגרים דווקא), היה, בחקיקת חוק המכר (דירות),התשל"ג 1973 ובמיוחד סעיף 7א שבו, כמו גם בחקיקת חוקים לשמירת שלום הילד עד כדי הוצאתו מבית הוריו הביולוגיים, בהתקיים תנאים שקבועים בדין.

מהדוגמאות רבות ומהסקירה המקיפה, נוכל ללמוד כיצד התמודדה החברה בישראל ובעולם, לצורך השוואה, עם התערבות חקיקתית של הריבון לטובת ציבור מסוים או כללי, בקבלה את הגישה הפטרנליסטית.

על כן חיפוש פיתרון משפטי (באמצעות הצעת חוק) ומעשי (באמצעות פיתוח תוכנות שליטה ובקרה), הם הדרך הנכונה, ולו לתקופת המעבר של דור המדבר ובחינת התפתחות האינטרנט בעתיד.

יתכן כי נוסח הצעת החוק אינו הניסוח הטוב ביותר ויש מקום להכניס בו שינויים, אולם הרציו מאחוריו, חייב להיות מקובל על כל מי שבריאות נפשם וגופם של ילדיו, לנגד עיניו.

הצורך באיזון בין הגנת הציבור מתכנים פוגעים לבין הגנה על הפרטיות

הצעת החוק צריכה ליצור איזון מידתי בין הגנת הציבור מתכנים פוגעניים לבין הגנה על צנעתו ופרטיותו. כפי שיוצג בקצרה להלן, הפתרון לשמירה על האיזון כבר קיים בפן הטכנולוגי, כל שנותר הוא להפנימו הן בתודעה הציבורית והן במערכת הטכנולוגית המשמשת אותנו כיום.

אחת הטעויות הנפוצות, שנשמעות השכם והערב מצד שוחרי חופש הפרט והגנת הפרטיות, שרוצים לשמור בקנאות על האנונימיות של גולשי האינטרנט היא, שפורום האינטרנט הוא אנונימי. כל מי שמתמצה באמת בתחום זה יכול להעיד כי, ניתן לחשוף את זהותו של הגולש או של בעל אתר בקלות יחסית ברוב המקרים, ובמאמץ לא בלתי אפשרי, גם את זהות בעלי האתרים או גולשים, שנוקטים באמצעי הסתרה מתוחכמים יותר.

יתרה מכך, עצם הכניסה לאתרים מסוימים מאפשרת לבעלי האתר, ולעיתים לגולשים אחרים, חדירה מסיבית לפרטיות של כל מחשב שממנו הייתה כניסה לאתר, בין אם באמצעות COOKIES או SPYWARES ועוד, בדרכים שונות, שמטרתן להשאיר עקבות דיגיטאליות של הגולש.

המסקנה מכך היא, האינטרנט, ככלי אינטראקטיבי, אינו חסין בפני פגיעה בפרטיות, בשני הכיוונים.

הפיתרון המועדף- מנגנון שמאפשר שליטה של ההורים על התכנים ברשת

מכאן, שימוש במנגנון^[1], שמתואר בקצרה להלן^[2], שמאפשר שליטה הורית, גם לבני "דור המדבר" על השימוש והכניסה לאתרים מסוכנים לילדים, שאינו פוגע בזכותם של אותם מבוגרים לצפות באתרים ובתכנים כרצונם תוך פגיעה מינימאלית הכרחית בפרטיותם, הוא הפיתרון המועדף בנסיבות הקיימות.

מדובר במנגנון המכיל מאגר נתונים עדכני, שמתעדכן מדי יום/שעה, ברשימות מקוטלגות של כתובות של אתרי אינטרנט פוגעניים^[3]. המנגנון שמתעדכן, יוכל לקטלג את רמת חומרת האתר על מנת לאפשר למשתמש לווסת את עוצמת החסימה. המנגנון יוכל גם לקטלג ולצרף כתובות של אתרים באמצעות מנוע חיפוש התר ברשת אחרי מילות מפתח שנבחרו, ולמעשה יחסום אתרים שכוללים מילים או ביטויים אלו.

ברור שחסימה כזו עלולה להיות רבה מדי. אולם, בידי המשתמש קיימת האפשרות לווסת את היקף החסימה והחיפוש. ספק האינטרנט, בעצמו או באמצעות צד ג', יצור את המנגנון ויחויב לספקו לכל לקוח כברירת מחדל בחבילת הגלישה. אדם בגיר שיהיה מעוניין להסיר את המנגנון או לווסת אותו על מנת שיאפשר חשיפה לחומר X ולא לחומר Y, יכול לעשות זאת בעצמו בקלות מביתו ומבלי לחשוף את זהותו וליצור לעצמו תדמית כלשהי.

הכוונה היא, למנוע פגיעה בפרטיות של האדם, תוך בניית מנגנון מידתי שמאפשר איזון ראוי בין זכות הפרט לחופש ה"גלישה", לבין זכותו להגן על עצמו ועל בני ביתו מתכנים מסוכנים.

כיצד יוצרים את האיזון?

המצב היום הוא, שכל מנוי של ספק אינטרנט מקבל שם וסיסמא בזמן הצטרפותו לשירות. בנוסף מקבל המנוי, כתובת דואר אלקטרוני. כל מחשב שמתחבר לרשת בכל מקום, מקבל מהשרת של ספק האינטרנט כתובת זיהוי. זוהי כתובת ה- IP של המשתמש. בדרך כלל מדובר בצירוף מספרים אקראי, שהמחשב מקצה לכל משתמש בכל פעם שהוא מתחבר לרשת.

באותם המקרים, שהמשתמש מבקש כתובת IP קבועה, שתשמש אותו באופן קבוע, ספק האינטרנט יכול לזהות בנקל מי המשתמש. מרבית המשתמשים מקבלים כתובת IP מתחלפת ולכן לא ניתן לאתרם בנקל, אלא ע"י הצלבת פרטי המשתמש המצויים בידי הספק^[4], לבין שעת ההתחברות המדויקת. רק כך ניתן לזהות את האדם, שעומד מאחורי כתובת ה- IP. המסקנה המתבקשת היא, שהיום, לפני יישום הוראה כלשהי לגבי הזדהות הגולש, הספק מכיר, מזהה ועוקב אחרי כל תנועות הגולש ברשת. כלומר, המשתמש אינו אנונימי בפני ספק האינטרנט.

המנגנון, שמומלץ להקימו למטרה של חסימת תכנים פוגעניים, לא יחשוף את פרטי המשתמש יותר ממה שהם חשופים כיום.

כפי שהוסבר לעיל, המטרה היא ליצור מנגנון, שלמשתמש יש גישה אליו על מנת לווסת אותו. זיהוי המשתמש יכול להיעשות במספר אמצעיים, שהמקובל והנפוץ שבהם הוא, זיהוי באמצעות שם משתמש וסיסמא שתוחלף מדי פעם, כפי שנהוג באתרי הבנקאות.

כאשר נתוני הזיהוי מצויים בידי ההורה, שהוא בדרך כלל בעל חשבון המשתמש, תהיה לו גישה בלעדית למנגנון החסימה. הוא זה שיוכל לבחור את סוג האתרים או התכנים, שהוא מעוניין לחסום בכלל או בשעות מסוימות [כשהילד לבד בבית וכדו'].

ברור שבאפשרות ספק האינטרנט לדעת איזה משתמש בחר לפתוח את הגלישה בביתו לחופשית, אולם המידע הזה כבר מצוי ברשותו כבר היום, לפני מנגנון החסימה.

יש לאסור על ספק האינטרנט ליצור ולשמור רשימות "שחורות" של גולשים שפתחו את החשבון שלהם לגלישה חופשית ולמעשה למנוע מהספק איסוף מידע שעלול לגלוש לידי הציבור או גורמים כלשהם וזאת באמצעות הכנסת תיקונים, במידת הצורך, לחוק הגנת הפרטיות בפרק שמתייחס למאגרי מידע.

הספק יידרש להקים מנגנון הגנה פנימי מפני פריצה או חשיפה בדרך אחרת של פרטי הגולשים בדיוק כפי שהבנקים מחויבים, כשסנקציה עונשית ואזרחית בצידה, בדיוק כפי שיש כנגד ספקי תקשורת ואינטרנט בחוקים אחרים.

על ישימות המנגנון תעיד העובדה, שכבר היום קיימים מספר ספקי אינטרנט, שמספקים מנגנון כזה בתשלום.

נפלאות האינטרנט כמו גם סכנותיו הם העתיד ויש להיערך לקראתו צעד אחר צעד. ראשית יש לעזור ל"דור המדבר" לחצות את עולם המושגים החדש וכשילדיו יגיעו לשלב ההורות, אם לא תחול מהפיכה חדשה נוספת, ניתן יהיה לבחון את הסוגיה מחדש.

אין לי ספק, שגם ציבור המתנגדים להצעת החוק של ח"כ אמנון כהן, מתנגד מטעמים שונים, בעיקר אידיאולוגיים, אך לא מפני שהוא חושב, שלילדינו לא מגיעה הגנה.

הצורך בהסדרת מערכת הגנה ופיקוח על הנעשה ברשת האינטרנט, מתבקשת. אין צורך לצאת בסיסמאות פופוליסטיות שמדובר בהצעת חוק "חומניסטית" וכדומה, לפני שבוחנים את הנושא לעומק.

הצעה החוק טעונה שיפור

הצעת החוק כפי שהוגשה, טעונה שיפורים משמעותיים. ההצעה אינה מתייחסת לשיטת האבטחה והמנגנון או לאופן שיש לאכוף על ספק האינטרנט לעמוד בדרישות החוק המוצע. היא אינה מפרטת כיצד מאזן החוק בין רצון הציבור לפרטיות ולחופש שימוש באינטרנט לבין מנגנון ראוי ומידתי.

בדיוק מסיבות אלה נדחתה הצעת "חוק העונשין (תיקון - איסור מתן שירותי שימוש באינטרנט לקטין), התשס"ז-2007" שהוגשה ע"י ח"כ אברהם רביץ מיהדות התורה. הצעת חוק זו דרשה איסור גורף ובלתי ישים, למנוע מבתי עסק או מקומות ציבוריים אפשרות גישה לקטינים לאינטרנט. זו דוגמא בולטת לחוסר מידתיות ומתן פיתרון ללא מחשבה תחילה.

הצעה זו קבעה בעקיפין, שרשת האינטרנט היא לא לקטינים. אם לעומת זאת, הייתה חקיקה שמחייבת מקומות ציבוריים להפעיל מערכת הגנה/סינון, כדוגמת המערכת שתוארה לעיל, שתמנע מקטינים חשיפה לאתרים פוגעניים, אזי לא היה שום צורך בהצעה זו. הבקרה הייתה מובנית והקטינים יכלו לגלוש ללא כל חשש.

חשוב, שהצעות חוק שנועדו להגן על ילדנו לא יהפכו לכלי התנגשות בין הציבור הדתי לציבור החילוני. אין ספק שגם הציבור החילוני רוצה למנוע מילדיו חשיפה לתכנים בלתי ראויים ומזיקים, אך שוב ושוב אנו מוצאים עצמנו מתנגדים להצעות חוק שהן בעלות גוון של כפייה דתית, גם אם הדבר כלל אינו קשור לדת או לשמירה על הלכות היהדות.

הצעת החוק איננה מבקשת להקים מערכת צנזורה לאתרי האינטרנט, אינה מכוונת להתערב בתוכנם ולא לרדוף את מי שהקים את האתרים הבעייתיים או את הציבור שדווקא מוצא עניין בהם. אותם אתרים שפועלים בניגוד לחוק, כפופים לסנקציות הפליליות שקבועות בחוק העונשין, והאתרים האחרים ניתנים לצפייה לפי טעמו של הגולש הבגיר ובשליטתו.

צריך לזכור שהצעת החוק תידרש לעמוד גם במבחני בג"צ, שכן אנו יכולים לצפות מספקיות האינטרנט שהן תתנגדנה בכל תוקף לכל חקיקה שעלולה להצטייר ככזו שתמנע מלקוחיהן לגלוש בחופשיות או, שתטיל עליהן אחריות עם סנקציה בצידה.

במבט מפוכח לא ברור על מה המהומה. ברור שיש למצוא פתרון שיעניק להורים שליטה, בדיוק כפי שחברות הכבלים והלוויין נדרשו לעשות. גם חברת בזק וגם חברות הסלולר נדרשו להקים על חשבונן מנגנון "בידוק" וזיהוי לקוחות, שמעוניינים בגישה לשירותים ארוטיים.

אין ספק, שמנגנון הזיהוי שם הוא פוגעני וחודרני פי כמה מהמנגנון שתידרשנה ספקיות האינטרנט להעמיד לרשות הגולשים.

כאן, הגולש בעל החשבון, כלל אינו נדרש לקיים מגע עם נציג שרות, אינו נדרש להעביר צילום תעודת זיהוי ולמלא טפסים מול נציג שרות. הכל נעשה בדיסקרטיות ממחשבו של המשתמש בעזרת קוד וסיסמת הזיהוי.

יתכן שספקיות האינטרנט אף יצאו נשכרות מהחיוב החקיקתי להעניק מנגנון הגנה לילדים, שהרי ציבור רב אינו מתחבר לרשת האינטרנט בגלל חשש מהתכנים המופצים בו.

העלות הכספית איננה צריכה להוות שיקול בחקיקת החוק. אין שום סיבה או חובה להטיל את האחריות הכספית דווקא על ספקיות האינטרנט. הקמת מנגנון שמתואר לעיל, יכול שיהיה באחריות המדינה שתידרש לתת כתף ולהשתתף במימון המערכת. באותה מידה גם הצרכנים, צריכים להשתתף באמצעות דמי מנוי או תשלום חד פעמי בעלויות אלו.

לסיכום,

• חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 8 הוראה חד משמעית, שכך גם פורשה בפסיקה הענפה בנושא והיא, שזכויות היסוד, לרבות הזכות לפרטיות, אינן מוחלטות וניתן לפגוע בהן "...בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש...". אין ספק, שההגנה על שלומם הנפשי והגופני של ילדנו, היא תכלית ראויה, במיוחד שהפגיעה היא מידתית, אינה עולה על הנדרש ואינה משנה משמעותית מהמצב שקיים היום.
• הדרישה של הצעת החוק היא, להקים מנגנון שיעניק שליטה להורה ויאפשר לו לדעת בביטחון, שילדיו אינם חשופים לסכנות בזמן שהם גולשים באינטרנט, ללא פיקוחם הצמוד.
• הפתרון הטכנולוגי של מתג ON/OFF לאתרים ברשת, תוך חשיפה מינימאלית, שנותן גם בידי הורה מ"דור המדבר" שליטה שאינה דורשת תחכום, ידע והבנה ברזי המחשב, הוא מידתי וישים.

* הכותבת היא מרצה בכירה לדיני תקשורת בשלוחת בר אילן במכללת כנרת עמק הירדן, מומחית בתחום הקניין הרוחני ובעלת משרד עו"ד שמתמחה בתחום הקניין הרחוני והגנת הפרטיות.

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.