חברת הבנייה נטשה את הדירה לאחר שהסירה ממנה את הריצוף, הרסה את הקירות וניתקה אותה מחשמל ומים
פסק בוררות שניתן לאחרונה ואושר על ידי בית משפט השלום בבת ים, חייב חברה יזמית מתחום השיפוצים לשלם 481,470 שקל לאדם שהזמין ממנה שיפוץ והיא נטשה את דירתו בעיצומן של העבודות. הבורר, השופט בדימוס דן מור, קבע שהחברה ומנהלה פעלו בחוסר תום לב והפרו יסודית את ההסכם עם התובע. הוא דחה את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים, בנימוק שזו נועדה "להלך אימים" על התובע.
תחילת הפרשה באפריל 2015, אז התקשרו בעלי דירות ברחוב הופיין בחולון – ביניהם התובע – עם היזמית לצורך ביצוע עבודות תמ"א 38 בבניין. בשלב מסוים היזמית ביקשה תיקון להיתר בנייה, אולם על רקע ההתקדמות האיטית בביצוע העבודות הדיירים הגישו התנגדות. או אז הציעה היזמית – שרצתה להסיר את ההתנגדויות ולהמשיך בביצוע הפרויקט - הצעה מפתה לתובע, שהיה "הרוח החיה" בהתנהלות בעלי הדירות. לפי ההצעה, התובע יחזור בו מהתנגדותו ויסייע בהשגת הסכמת בעלי הדירות הנוספים, ובתמורה היזמית תשפץ את דירתו.
התובע הסכים ובספטמבר 2017 החלה היזמית בעבודות השיפוץ ("הסכם התוספת"). בין היתר פירקו עובדי הנתבעת את רצפת הדירה, ניתקו אותה ממים וחשמל, הרסו את הקירות הפנימיים והחלו לטייח את הקירות ולהתקין את צנרת החשמל. ואולם מספר שבועות לאחר התחלת העבודה העובדים נטשו את הדירה והותירו אותה הרוסה ומלאה בשאריות חומרי בניה ופסולת.
כשנה לאחר מכן הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט. ההליך הועבר להכרעת בורר מתוקף תניית בוררות שבהסכם התמ"א, שם ייצגה אותו עו"ד נעה ברגר יוניוב. הנתבעים יוצגו באמצעות עו"ד דוד גולן.
"קצה נפשו" מהתובע
הבורר מור דחה את טענות ההגנה שהעלתה הנתבעת, ביניהן בקשתה לביטול הסכם התוספת בעילה של כפיה ועושק.
הבורר הסביר כי כפייה קיימת כשאדם מתקשר בחוזה רק בשביל להשתחרר מלחץ בלתי חוקי שמופעל עליו, ואולם "קשה לראות בהגשת התנגדויות לרשות הרלוונטית כמעשה בלתי חוקי". הוא הוסיף כי היזמית היא הצד החזק ביחס לתובע, בין היתר לאור ניסיונה הרב בפרויקטים דומים.
גם ביחס לטענת העושק כתב הבורר כי "טוב היה שלא הייתה נשמעת". הוא נימק שהתמורה שנתן התובע ליזמית עבור שיפוץ דירתו – חופש פעולה לביצוע עבודות התמ"א – היא תמורה ראויה וודאי שאינה גרועה מהמקובל.
הבורר אף דחה את ניסיון היזמית לשוות להסכם אי חוקיות, על רקע כוונת התובע במסגרת השיפוץ לפצל את דירתו בניגוד לחוק. הוא כתב שהעסקה נשוא ההסכם לכל היותר אינה 'מריחה' טוב, שכן התובע מקבל יותר משאר הדיירים, אולם מכאן ועד אי חוקיות המרחק רב.
הבורר התרשם כי למעשה קצה נפשו של מנהל היזמית מהתנהלותו הבעייתית של התובע במהלך שיפוץ הדירה, וזו הסיבה להפסקת השיפוץ. הוא הסביר שלאחר קבלת מבוקשה בעניין התמ"א ראתה היזמית את התובע ושיפוץ דירתו כמטרד.
הוא קבע שנסיבות המקרה אף מצדיקות הרמת מסך בין היזמית למנהלה. לדבריו אין לתת לאחרון – בעל המניות היחיד בחברה – לנצל את מסך ההתאגדות ולפגוע בנושים.
בסופו של יום נפסק לתובע פיצוי בסך 321,211 שקל עבור עלות השיפוץ, עוגמת הנפש ו-3 חודשי שכירות. בנוסף נפסקו לו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 160,259 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.