אנשי עסקים בעדה האתיופית התקשרו בהסכם לייבוא טף – דגן הגדל באתיופיה. התובע טען כי הנתבע לא עמד בהסכם וגרם לו להוצאות גבוהות משסוכם. בית משפט השלום באשקלון קבע לאחרונה כי הנתבע יפצה, אף על פי שלא הוצג הסכם מקורי.
התובע – איש עסקים אתיופי העוסק בייבוא טף, נקשר עם הנתבע – אדם בעל קשרים במוסדות השלטון באתיופיה. אלא שההתקשרות הובילה בסופו של דבר לתביעה שנדונה בבית משפט השלום באשקלון.
לייעוץ בתחום
פנו ל- עורך דין חוזים
לטענת התובע, בינואר 2011 הוא העביר לנתבע 35 אלף דולר בתמורה לייבוא לארץ של 50 טון טף ומתן אישורים עד לשחרור הסחורה לידיו מנמל אשדוד. לדבריו, הוא והנתבע חתמו על הסכם, אולם מסמך המקור נותר בידי הנתבע ש"בחר להעלימו".
התובע ציין כי הסחורה הייתה מיועדת להגיע במרץ, ובסוף 2011 הנתבע בישר לו כי לא הצליח לקבל אישור באתיופיה לייצא את כל הכמות, אלא הצליח לייבא רק 20 טון, וללא אישורים. לאור האמור, טען התובע, הוא נאלץ לשחרר את הסחורה בעצמו ולשלם עליה 109,600 שקל נוספים.
משכך, ביקש התובע מבית המשפט לחייב את הנתבע לפצות אותו בסכום האמור, ולצרף אליהם עוד 136 אלף שקל עבור יתר הסחורה שלא הגיעה.
הנתבע הכחיש את חלקו בעסקה. הוא טען כי סייע לתובע כחבר, והעביר את הכסף שקיבל לאתיופיה לביצוע העסקה, שיועדה, לדבריו, ל-20 טון ולא 50. הוא הוסיף כי לא נוצר לו כל רווח מהתיווך.
בנוסף, הנתבע טען שהוא והתובע לא חתמו על כלום. לדבריו, בעדה לא מקובל לחתום על חוזים, והחתימה על גבי ה"העתק" שהציג התובע היא מזויפת.
מנהגי העדה
השופט עידו כפכפי הסביר כי על המציג העתק של חוזה מוטל נטל הוכחה כבד יותר ממי שמציג חוזה מקורי. מצב זה מונע מבעדו לקבל את טענתו כי החתימה על ההעתק היא של הנתבע.
כמו כן, הסביר השופט, העד שנכח ביום העסקה טען כי לא ראה שנחתם חוזה, ואף העיד בעצמו כי אכן לא מקובל בעדה לחתום על חוזה בכתב.
אולם למרות הקביעה כי לא נחתם חוזה, סבר השופט כי מדברי העד עולה שהקשר שנוצר בין הצדדים היה "גדול יותר" מהעברת הכסף לאתיופיה, ולמעשה דובר בקשר עסקי לכל דבר.
ניכר, קבע השופט, כי נכרת בין הצדדים הסכם בעל-פה להעברת 35 אלף דולר בתמורה לייבוא הטף, לרבות ההוצאות הכרוכות במשלוח ושחרור הטף מהנמל. גם העובדה שלנתבע היה מידע על כמה טון טף שהוזמן וכן את המסכמים לשחרור המכולה – מלמדת על חלקו בעסקה, קבע השופט.
למרות זאת, ציין השופט, התובע לא הוכיח כי הסכום ששילם הוא סביר לרכישת 50 טון טף כולל עלויות ייבוא. משכך קבע השופט כי הסחורה שהגיעה לארץ משקפת את הכמות שהוזמנה מהספק באתיופיה, והתובע לא זכאי להחזר השקעתו.
עם זאת סבר השופט כי ההסכמה בין הצדדים כללה התחייבות של הנתבע לדאוג לשאת בעלויות ייבוא המכולה ושחרורה, ולכן בסופו של דבר חייב את הנתבע לפצות את התובע בסך של 108,772 שקל (שהוא סכום החשבונית שהציג התובע לאחר ששחרר את המכולה בעצמו).
הנתבע יישא בהוצאות התובע באופן יחסי, בסך 15 אלף שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד יוסף אוריין
- ב"כ הנתבע: עו"ד עו"ד אבי ביטאו
* עורך דין חן ביטון ממשרד חן- דוד עוסק בדיני חוזים
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.