האחיינים, שירשו את הדודה בהתאם לצוואתה, טענו כי מגיעות להם זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף. התביעה נדחתה בשל התיישנות ולנוכח אינדיקציות כי הדודה עצמה ויתרה על הזכות
השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט דחתה לאחרונה תביעה שהגישו אחייניה של אישה שנפטרה ב-2005. האחיינים טענו כי לדודתם היו זכויות בדירה של בעלה מכוח חזקת השיתוף. הבעל נפטר ב-1973 והתביעה הוגשה נגד ילדיו. השופטת קבעה שהתביעה התיישנה מאחר שהמנוחה עצמה לא תבעה זכויות בדירה במשך 32 שנה עד פטירתה. כמו כן היא קבעה שניתן ללמוד מהתנהלות הדודה כי היא ויתרה על הזכות.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת רכש אדם דירה וזכויות בגג בבניין בירושלים. הוא גר בדירה עם אשתו. לא היו להם ילדים משותפים אך לבעל היו חמישה ילדים מנישואים קודמים.
האיש נפטר ב-1973 והותיר צוואה בה קבע שאת הדירה הוא מוריש לאשתו ואחרי כן היא תעבור לילדיו. עוד ציווה האיש כי הזכויות בגג הבניין יעברו לאחר מותו לאישה.
ב-1995 האישה ערכה צוואה בה ציוותה את זכויותיה בבניין לאחייניה. היא נפטרה ב-2005.
ב-2019, 46 שנים לאחר מות המנוח ו-14 שנים לאחר מות המנוחה, הגישו אחייניה תביעה נגד ילדי המנוח בה ביקשו להצהיר כי לדודתם היו זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף. הם טענו כי מחצית מהדירה שייכת לדודתם וכיורשיה הזכות צריכה לעבור אליהם.
ילדי הבעל ביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.
להיכנס לנעליה
השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט מבית המשפט למשפחה בירושלים דחתה את התביעה. היא הבהירה כי תקופת ההתיישנות ביחס לזכויות מקרקעין היא 25 שנה.
בשאלה מהו המועד שממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות הבהירה השופטת כי התובעים אינם עומדים על זכות עצמאית משל עצמם, אלא מבקשים להיכנס לנעלי המנוחה ולתבוע את תביעתה כיורשיה. ככל שתביעת המנוחה התיישנה בעודה בחיים, ברור כי אין ליורשיה הזכות לתבוע שנים רבות לאחר פטירתה.
השופטת ציינה כי למנוחה הייתה בחייה עילת תביעה לכאורה מכוח לחזקת השיתוף אך מרוץ ההתיישנות התחיל עם פטירת הבעל המנוח, מועד ״קריטי״ לצורך גיבוש הזכויות המשותפות של בני הזוג.
אלא שהמנוחה לא עמדה על זכויותיה ולא הגישה כל תביעה בנושא עד מותה, 32 שנים לאחר פטירת בעלה. משכך, ומאחר שחלפו למעלה מ-25 שנים ממועד פטירת המנוח, אין מנוס מהמסקנה כי זכות התביעה שלה מכוח חזקת השיתוף התיישנה עוד בחייה.
השופטת הוסיפה כי דין התביעה להידחות גם בשל אינדיקציות המעידות על כך שהמנוחה ויתרה על זכויותיה בדירה מכוח חזקת השיתוף.
היא ציינה בין היתר כי מאחר שהמנוח קבע בצוואתו מנגנון של ״יורש אחר יורש״, היה לדודה אינטרס להבחין בין זכויותיו של בעלה בדירה לבין זכויותיה מכוח חזקת השיתוף שלא יעברו הלאה לילדיו. למרות זאת, היא לא פעלה להגשת תביעה.
בנוסף, הדודה לא פעלה גם מול רישום הזכויות בדירה על שם הילדים בלבד ובעבר הגישה תביעה רק בשל אי רישום זכויותיה בגג הבניין.
מכל אלה עולה כי המנוחה ויתרה על זכותה בדירה מכוח חזקת השיתוף, ולכן אין היורשים רשאים לעמוד על זכות זו.
זאת ועוד, סיכמה השופטת, היורשים עצמם פעלו באופן המלמד על ויתור ושיהוי כשהגישו את כתב התביעה לאחר שחלפו 14 שנים מאז נפטרה דודתם.
התובעים חויבו בהוצאות בסך 6,000 שקל.
- ב״כ התובעים: עו"ד אשר ברק
- ב״כ הנתבעים: עו"ד יעל פיש
עו"ד אברהם בן צבי
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.