בשנים האחרונות בתי המשפט יצרו "צו הורות פסיקתי" – דרך שלישית להכיר בהורה בנוסף להורות ביולוגית ואימוץ. לפני מספר ימים ביהמ"ש למשפחה בפתח תקווה הכיר בהורותן המשותפת של בנות זוג.
השופטת נאוה גדיש קיבלה לפני מספר ימים את בקשת בנות הזוג, שחיות ביחד כחמש שנים.
בזמן שאחת מהן הייתה בהריון, השתיים חתמו על הסכם לחיים משותפים שאושר בבית משפט, במסגרתו הסדירו את אחריותן המשותפת לכל הילדים שייוולדו במהלך חייהם יחד.
מאוחר יותר נולדה התינוקת. לאחר לידתה עתרו השתיים בבקשה להכיר בבת הזוג של האם – "המבקשת 2" בהליך – כהורה נוסף של הילדה, במסגרת מה שנקרא "צו הורות פסיקתי".
היועמ"ש המשפטי לממשלה – "המשיב" בהליך – התנגד לבקשה. טענתו הייתה כי הסכם שנערך ונחתם בתקופת ההיריון אינו מספיק בכדי להצביע על קיומה של זוגיות טרם ההיריון, ויש לחייב את המבקשות להציג ראיות לקיום הקשר הזוגי לפני ההיריון.
כמו כן, בין הצדדים ניטשה מחלוקת בנוגע למועד תחילתו של הצו, אם יינתן. המבקשות ביקשו לקבוע שהצו מתאר מצב קיים ולפיכך מועד תחולתו מיום לידת הקטינה, ואילו המשיב טען שאין להחיל את הצו רטרואקטיבית מיום הלידה.
רטרואקטיביות – הדעות חלוקות
השופטת גדיש מביהמ"ש לענייני משפחה בפתח תקווה הבהירה כי צו הורות מהווה מעין "הליך מזורז" שיצרו בתי המשפט על מנת לאפשר להורים שאינם ביולוגים להיחשב כהורים של קטינים שנולדו לבני הזוג שלהם. לפני שהוכר הליך זה, בני זוג שכאלה נאלצו לעבור הליך של אימוץ.
"במשך השנים, הנוהג של מתן צו כאמור, בעיקר ביחס לזוגות חד מיניים, הפך יותר ויותר מקובל ולאחר לידת תינוק או תינוקת לאחד ההורים" הוסיפה השופטת". "הוגשה בקשה לבית המשפט, ובכפוף לקיום מספר תנאים שנקבעו על ידי ב"כ היועמ"ש, נתן זה את הסכמתו למתן הצו, גם ללא הגשת תסקיר סעד, והצו ניתן".
בעיקרו של דבר, השופטת קיבלה את הבקשה והוציאה צו הורות פסיקתי. בניגוד לעמדת היועמ"ש לממשלה, השופטת סברה שאין צורך בראיות נוספות או בתסקיר רשויות הרווחה. השופטת הדגישה שאמנם ההסכם נחתם כאשר אחת מהן כבר הייתה בהריון, אולם השתיים הצהירו בו על קשר שהחל מספר שנים לפני כן.
"בהתחשב בכך שההסכם אושר על ידי בית המשפט, מצאתי לראות בהצהרה זו משום ראיה מספיקה לקיומה של מערכת זוגית ממושכת ולא מצאתי לדרוש ראיות נוספות לעניין זה, כפי שביקש המשיב", קבעה השופטת.
בכל הקשור למועד תחילת הצו, השופטת הסכימה עם גישת היועמ"ש. בהקשר זה השופטת ציינה כי בבתי משפט שונים ניתנו בשנים האחרונות הכרעות סותרות הנושא, חלקן אף ממתינות להכרעות בבתי המשפט המחוזיים.
בסוגייה זו השופטת סברה כי צו הורות פסיקתי דומה לצו אימוץ, במובן זה ששניהם מהווים צווים מכוננים שיוצרים את ההורות, ולכן יש להחיל את ההורות הפסיקתית רק מיום שבו ניתן הצו. בעניין זה השופטת הבהירה שהיא אינה מפחיתה מחשיבות הקשר שבין בת הזוג לילדה, וכן מהעובדה שבנות הזוג תכננו יחד וחלמו יחד וציפו יחד ללידה. אלא שלטעמה, מעמד רגשי אינו מספיק על מנת להעניק תוקף משפטי למעמדה של בת הזוג רטרואקטיבית.
בסיכומו של דבר, השופטת הורתה לרשום את התינוקת כבתה של בת הזוג של האם, והבהירה כי על בת הזוג יחולו כל החובות והזכויות והסמכויות שבין הורה לבין ילדו, זאת כמובן מבלי לפגוע במעמדה של האם הביולוגית.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד דקלה אסייג ירמיהו
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.