דרמטי: לפני כשנתיים שופטת בימ"ש השלום בת"א קיבלה את תביעת העירייה לפינוי נכדהּ של דיירת מוגנת מדירה בעיר. אלא שערעור שהגיש הנכד הביא לתוצאה הפוכה.
דירה בשכונת קריית שלום בתל אביב עמדה במרכזה של מחלוקת בין עיריית תל-אביב לבין נכדהּ של דיירת מוגנת שהתגוררה בה במשך כ-40 שנה והלכה לעולמה בשנת 2008. העירייה תבעה מכח הערת אזהרה שנרשמה לטובתה ב-1999, לאחר הליכי הפקעה, וחברת עמידר העבירה לה את הטיפול בדירה כבעלים.
בשנת 2012 הגיש בן דודה של הנכד תביעה להכיר בו כדייר מוגן בדירה, ואילו העירייה הגישה תביעה לפינוי הנכד.
לפני קרוב לשנתיים בית משפט השלום בתל אביב דחה את תביעתו של בן הדודה. השופטת כרמלה האפט אף קיבלה את תביעת העירייה לפינוי הנכד לאחר שהשתכנעה כי על רקע טרגדיה משפחתית הוא אמנם התגורר בדירה מ-1996 (כשהיה בן 14) ועד לשחרורו מצה"ל ב-2005, אולם לא לאחר מכן. לפיכך הוא לא מילא אחר אחד התנאים לחוק הגנת הדייר –מגורים עם הדיירת המקורית במשך 6 חודשים לפחות לפני פטירתה – והשופטת הורתה על פינויו.
על פסק הדין הגיש הנכד ערעור, כתוצאה ממנו הוחלט להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, שנדרש להכריע בשתי שאלות: האם הנכד התגורר עם הדיירת המקורית במשך ששה חודשים לפני פטירתה, והאם אין בחזקתו דירת מגורים נוספת – תנאי נוסף לזכאות לדיירות מוגנת.
העירייה, שיוצגה על ידי עוה"ד גליה לוי ונעם ברם, טענה כי לא הוכח שהנכד (הנתבע בהליך הפינו) התגורר בדירה אחרי 2005. אל תביעתה צירפה העירייה מסמכים רפואיים המראים לשיטתה שלא טיפל בסבתו בתקופה הרלוונטית.
העירייה העידה את דודתו של הנתבע, שטענה כי בנה – שבעבר אף הגיש תביעה לבעלות על הדירה ונדחה – הוא שהתגורר בדירה בתקופה הרלוונטית. אותה דודה אף טענה כי במשך השנים בני משפחה רבים נרשמו כמי שגרים בכתובת הדירה.
אך עוה"ד סיגל זפט טענה בשם הנתבע, כי הוא המשיך להתגורר בדירה גם בשנים 2005-2008. לתמיכה בטענותי אלה צורפו מסמכים רבים שעליהם מופיעה כתובת הדירה ככתובתו של הנתבע, מסמכי בנק וביטוח לאומי, וכן מסמכים הקשורים לעסק שאותו פתח עם שחרורו מהשירות.
במקביל הנתבע הדגיש שאין לו אפשרות להתגורר בדירה אחרת, על רקע סכסוך עם אמו. בביהמ"ש אביו העיד לטובתו וסיפר כי בנו אינו בקשר עם אמו ואין אפשרות שיתגורר בנכסים השייכים לה.
האמינה לנתבע
הפעם השופטת האפט שוכנעה כי הנתבע אכן התגורר בדירה גם בתקופה שלפני פטירתה של סבתו. לגבי המסמכים שהציג הנתבע, השופטת ציינה כי העובדה שמדובר במסמכים מגופים רשמיים מחזקת את המסקנה שהוא המשיך לגור בדירה.
חיזוק נוסף לקביעה זו מצאה השופטת בעדות מטעם חבר של הנתבע ושותפו לעסקים, שסיפר כי נפגש עם הנתבע בדירה לצורך הקמת העסק.
בנוגע לעדותה של הדודה, השופטת ציינה כי הייתה "רצופת סתירות" ונועדה לעזור לבנה.
השופטת הוסיפה כי "מעל כל אלה" עומדת העובדה הפשוטה והיא שהנתבע הותיר עליה רושם מהימן ביותר. בנוסף השופטת ציינה כי העירייה לא סתרה את הטענה כי הנתבע אינו יכול להתגורר בדירותיה של אמו.
לפיכך, בסיכומו של דבר נקבע כי הנתבע הוא דייר מוגן, ותביעת הפינוי של העירייה נדחתה. העירייה חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
לקריאת פסק הדין
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.