בני הזוג נפרדו ב-2014 אחרי 20 שנות נישואים. באחרונה נדחתה טענת הבעל שדירה שרכשה אשתו לפני הנישואים שייכת גם לו. השופט הבכיר איתי כץ קבע שהוא לא הצליח להוכיח ״כוונת שיתוף״.
בני הזוג, שניהם אנשי אקדמיה, נישאו במאי 1994 והביאו לעולם שני ילדים. בשנים האחרונות התדרדרה מערכת היחסים ביניהם והם החליטו להיפרד.
בספטמבר 2014 עזב האיש את הבית ומספר חודשים לאחר מכן האישה הגישה נגדו תביעה לאיזון משאבים.
במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכמות שונות בעניין חלוקת הזכויות הפנסיוניות שלהם והמחלוקת המרכזית נגעה לשאלה האם לבעל זכויות בדירה שרכשה אשתו בתל אביב זמן קצר לפני נישואיהם.
האישה טענה שהדירה היא רכושה הבלעדי ולבעל אין בה זכויות כלשהן שכן היא רכשה אותה זמן קצר לפני הנישואים. האישה הוסיפה שחוזה הרכישה עצמו נחתם אמנם שבועיים לאחר החתונה אך הסיבה לכך היא טכנית והעסקה עצמה התגבשה לפני הנישואים.
הבעל טען מצדו שהדירה היא רכוש משותף ויש למכור אותה ולחלק את התמורה שווה בשווה. הוא ציין שהייתה ״אווירת שיתוף״ ביחס לדירה והאישה הציגה אותה תמיד כדירה של שניהם. הוא הוסיף שבמשך השנים הוריו שיפצו ותחזקו את הדירה והעלו את ערכה.
לא נרכשה במאמץ משותף
השופט הבכיר איתי כץ מבית המשפט למשפחה בירושלים הבהיר שברמה העקרונית קשר של נישואים אינו פוגע בקניינם של בני זוג ולא מקנה לאחד מהם זכויות בנכסי השני.
עם זאת לדבריו, ייתכנו מקרים שבהם תיווצר שותפות בנכס שהביא עמו אחד הצדדים לנישואים אך על הצד שמבקש להוכיח זאת להצביע על נסיבות שמהן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף.
בנסיבות המקרה הנוכחי הגיע השופט למסקנה חד משמעית שהבעל לא הוכיח כוונת שיתוף והדירה שייכת לאישה בלבד.
הוא ציין שהעסקה לרכישת הדירה התגבשה עוד בטרם נישאו הצדדים ואין זה משנה שהחוזה עצמו נחתם כשבועיים לאחר מכן. כמו כן, הדירה נרשמה על שם האישה בלבד ונרכשה מכספים שקיבלה ממכירת דירה קודמת שהייתה בבעלותה. בנסיבות אלה הדירה היא ״נכס חיצוני״ שלא נרכש במאמץ משותף של בני הזוג.
זאת ועוד, מדובר בדירה שהושכרה כל השנים לצדדים שלישיים זרים ולא שימשה מעולם כדירת המגורים של הצדדים, גם כשהם גרו בתל אביב.
השופט הוסיף שהבעל עצמו הודה שהוא לא דרש במהלך החיים המשותפים שהדירה תירשם על שמו כי הבין שאין לו עילה משפטית לכך.
באשר לתיקונים שביצעו הורי הבעל ציין השופט שמדובר בעבודות מינוריות של תיקון תריס ודוד שמש שאינן משפיעות על הזכויות הקנייניות.
הוא הוסיף שעצם העובדה שהאישה כינתה את הדירה לעתים כ״דירה שלנו״ בפני צדדים שלישיים אינה מלמדת על כוונת שיתוף ומדובר לכל היותר בנוהג ודרך דיבור מנומסת ליד צדדים שלישיים, בעוד שלבני הזוג עצמם היה ברור שהדירה היא של האישה בלבד.
הבעל חויב בשכ״ט עו״ד של 55,000 שקל.
- ב״כ התובעת: עו"ד אורית קמחי קריגר, עו"ד מיה וייס
- ב״כ הנתבע: עו"ד יפעת לב ארי פרידברג
עו"ד יחיאל הרוש
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.