היזמית שמסרה את הדירות בעיכוב של יותר משנתיים האשימה את הקורונה, את דיירי הבניין ואת תאגיד המים העירוני. השופט דחה את טענותיה והזכיר שהדירות היו אמורות להימסר ב-2018, הרבה לפני שהחלה המגפה
היזמית "שרבט 38 יזום ובניה בתחום תמא 38" חויבה לאחרונה לשלם פיצויים והוצאות של 452 אלף שקלים לאם כבת 90 ובתה שב-2017 רכשו ממנה שתי דירות בבניין שעבר פרויקט תמ"א 38 בהרצליה, וקיבלו אותן באיחור של יותר משנתיים. השופט גלעד הס מבית משפט השלום בעיר דחה את הניסיון של היזמית להאשים בעיכוב את הקורונה, את דיירי הבניין ואת תאגיד המים העירוני, וקבע כי היא האחראית היחידה למחדלי לוחות הזמנים.
שתי הדירות, בנות 3 חדרים, נרכשו מהיזמית תמורת 1,790,000 שקלים כל אחת. בהסכמי המכר התחייבה היזמית למסור אותן בסוף דצמבר 2018 אבל הרוכשות קיבלו אותן לבסוף רק בפברואר 2021.
בתביעה שהגישו נגדה הן דרשו בין היתר פיצויים עבור 25 חודשי איחור בתוספת פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה להן בשל העיכוב. בהקשר הזה הן ציינו כי האם הקשישה נאלצה להמשיך לגור בדיור מוגן ובשלב מסוים הן לא יכלו לעמוד בעלויות השכירות הגבוהות ולכן בתה נאלצה לעבור לגור איתה שם.
היזמית, מצידה, הודתה באיחור אבל טענה שהוא לא היה באשמתה וביקשה שלא לחייב אותה בפיצויים או לפחות לקצר משמעותית את תקופת האיחור. בין היתר היא האשימה את תאגיד המים "מי הרצליה" בעיכוב בחיבור הבניין למים, את הדיירים האחרים בבניין שלטענתה ביצעו בדירות שיפוצים שגרמו לבעיות ואת משבר הקורונה. עוד היא טענה שלפי הסכם המכר עמדה לה תקופת חסד של 60 ימים שלא אמורה להיספר.
"טענות אווירה"
השופט גלעד הס דחה את כל טענותיה של היזמית לגבי תקופת האיחור. נקבע שהיא לא הוכיחה שהתנהלות הדיירים גרמה לעיכובים בפרויקט משום שלא הציגה חוות דעת מומחה או נתונים שמעידים על לוח הזמנים ועל תקופת העיכוב שמיוחסת לכל דייר ודייר. "מלבד 'טענות אווירה' נגד הדיירים, אין כל ראיה ספציפית לעיכוב", כתב.
באשר למשבר הקורונה, הבהיר השופט כי מדובר בטענה תמוהה לנוכח העובדה שהדירות היו אמורות להימסר בדצמבר 2018 ואילו הקורונה פרצה בישראל רק בפברואר 2020. מלבד זאת, הוא הדגיש כי "המילים 'משבר הקורונה' אינן מילות קסם שהאומר אותן זכאי להארכה אוטומטית, אלא יש להראות את הקשר הסיבתי בין משבר הקורונה לבין העיכוב". אלא שגם בעניין זה לא הוצגו חוות דעת מקצועית או נתונים שיכולים להוכיח שהמשבר גרם לעיכוב כלשהו בעבודות.
כמו כן, דחה השופט את הטענות נגד תאגיד המים, לאחר שקבע כי הוכח שהבניין לא חובר למים בזמן משום שהנתבעת לא הכינה את קווי המים בהתאם לתוכנית. בעניין זה השופט הוסיף כי בכל מקרה יזמי בנייה אמורים לצפות מראש עיכובים בהתנהלות הרשויות ולקחת זאת בחשבון בלוח הזמנים.
עוד קבע השופט כי תקופת החסד בהסכם לא מפחיתה מתקופת הפיצוי מאחר שחוק המכר קובע שמוכר מחויב בפיצוי מהיום הראשון אם האיחור הוא ביותר מ-60 יום.
לפיכך, השופט קבע כי מחדלי הנתבעת הם שגרמו לעיכוב הפרויקט ועל כן עליה לפצות את התובעות על 25 חודשי איחור, בסכום של 375 אלף שקלים. כמו כן, הוא פסק לתובעת פיצויים של 15,000 שקלים על עגמת הנפש שנגרמה להן וכן 62 אלף שקלים עבור שכר טרחת עו"ד והוצאות.
- ב"כ התובעות: עו"ד שגיא כהן
- ב"כ הנתבעת: נאור יאיר ממן, עו״ד תמ״א 38
עו"ד ארז הימן
עוסק/ת ב-
תמ"א 38
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.