הפיצוי ניתן על כך שהמדינה לא גילתה לתובעת על הסיכונים שנבעו מההקרנות. אמנם לא הוכח קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין האיחור בגילוי המחלה, אולם השופטת הבהירה כי פגיעה באוטונומיה מצדיקה פיצוי.
בימ"ש השלום בנצרת קיבל את תביעתה של אישה בת 69, שעברה בילדותה טיפולי הקרנות נגד מחלת הגזזת. השופטת עינב גולומב חייבה את המדינה לשלם לתובעת פיצויים בסך 50,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד 13,000 שקל.
הפצוי ניתן בגין פגיעה באוטונומיה, מאחר שהמדינה לא הודיעה על הנזקים הפוטנציאליים שגורמות ההקרנות.
באוקטובר 2008 התגלה בראשה של התובעת גידול סרטני. היא עברה ניתוח לכריתה חלקית וטיפולים נוספים.
כבר בשנת 2002 – כמה שנים לפני גילוי מחלת הסרטן – היא הגישה תביעה לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, שהתמקדה בבעיות של נשירת שער וקשיים נפשיים. מכאן שממועד זה, התובעת "נחשבת כמי שמודעת" לסיכונים הנובעים מההקרנות שעברה בילדותה.
בשנת 2010, התובעת חידשה את ההליכים מכוח החוק. עילת התביעה העיקרית הייתה נזקים שנגרמו לתובעת עקב כך שהמדינה לא גילתה את הסיכון להתפתחות המחלה בשל ההקרנות אותן עברה בילדותה.
התובעת טענה שלא ידעה על אודות הסיכון שלו היא חשופה עקב הקרנות הגזזת, וכי הדבר נודע לה רק לאחר גילוי מחלת הסרטן ב-2008. לטענתה, אי-היידוע האמור גרר איחור בגילוי המחלה, וכתוצאה מכך איבדה את סיכוייה להחלים.
במשך תקופה מסוימת ההתדיינות בתביעה התעכבה, עד להכרעת ביהמ"ש העליון בנוגע לתביעות דומות בגין אי-יידוע על סיכוני הקרנות נגד גזזת. בסופו של דבר, ביהמ"ש העליון קבע בפסק דין "איבי", כי בין השנים 1991 ל-2009, המדינה אכן הפרה את חובתה ליידע מטופלים, בדבר הסיכון המוגבר שהם חשופים אליו בשל הקרנות שעברו.
בהקשר זה נפסק שהחל מנקודת הזמן בה הגיש מטופל תביעה על פי חוק הגזזת, אין לייחס עוד למדינה הפרה של חובת היידוע, שכן מאותה נקודה מחשיבים אותו כמי שמודע לסיכון.
בנוגע לנזק עקב אי-היידוע, באותם מקרים שנדונו בעניין איבי, ביהמ"ש העליון קבע שלא הוכח קשר סיבתי כנדרש, בין התרשלות המדינה לבין נזק של אובדן סיכויי החלמה. עם זאת, ביהמ"ש חייב את המדינה בפיצוי בסך 50,000 לכל אחד מהתובעים (אם תביעתו לא התיישנה), בגין פגיעה באוטונומיה בשל אי-הגילוי.
הזכות לשלוט בגורל
בחלקו העיקרי של פסק הדין, השופטת גולומב דנה בעמדת המדינה שלפיה העובדה שהגידול התגלה לאחר שהתובעת הגישה את תביעתה לפי חוק הגזזת, כלומר בעת היותה "מוחזקת כמודעת" לסיכוני ההקרנות, משמיטה את בסיס התביעה.
טענת המדינה הייתה כי העובדה שהתובעת לא שינתה דבר בהתנהלותה בין מועד הידיעה על הסיכון המוגבר בשנת 2002 לבין מועד גילוי הגידול בשנת 2008, מעידה שלא קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע על ידי המדינה (שהסתיימה בשנת 2002 עם הגשת התביעה לפי החוק), לבין האיחור בגילוי הגידול.
אלא שהשופטת הסבירה כי הכרה בנזק של פגיעה באוטונומיה איננה מחייבת הוכחת קשר סיבתי מהסוג שעליו מצביעה המדינה. "ההכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה נעשתה מלכתחילה בנסיבות בהן אין בידי התובע להוכיח כי לו היתה מקוימת חובת הגילוי, היה הוא משנה את החלטותיו ופועל אחרת מהאופן בו פעל", כתבה.
כמו כן, השופטת הבהירה כי פגיעה באוטונומיה לא מתמצית רק בפגיעה בזכות לקבל החלטות במישור ההתנהלות הרפואית, אלא מדובר בפגיעה רחבה יותר – בזכותו של האדם "לשלוט בגורלו", כלשון ביהמ"ש העליון.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אורן גוטרמן
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.