אדם טען שיש לקיים צוואה שבמסגרתה ציווה לכאורה אחיו, על ערש דווי, להקדיש 80% מרכושו לכתיבת ספר תורה ולתרומה לבית כנסת ולומדי תורה. בקשתו נדחתה
בפסק דין שפורסם לאחרונה דחה בית המשפט למשפחה בבאר שבע בקשה לקיום צוואה בעל-פה, המנשלת את בתו היחידה של המנוח מרוב רכושו. אחי המנוח טען שהנפטר ציווה בפניו בעל-פה, ערב מותו, להקדיש 80% מנכסיו לדברי קדושה ואת היתר לבתו. אלא שהשופטת אפרת שהם דליות קבעה כי לא הוכח שהמנוח ראה עצמו למול פני המוות בשעת אמירת הדברים – תנאי בסיסי לקיום צוואה בעל-פה.
מבקש קיום הצוואה והמתנגדת הם דוד ואחיינית: היא בתו היחידה של המנוח, והוא אחיו. בנובמבר 2020 הלך לעולמו המנוח כשהוא גרוש. המשמעות: בהעדר צוואה, בתו היא יורשתו היחידה. ואולם לטענת הדוד, אחיו ערך גם ערך צוואה בעל-פה ערב מותו, במסגרתה ציווה 80% מרכושו לדברי קדושה.
לגרסת הדוד, מדובר בצוואת "שכיב מרע" במסגרתה ציווה אחיו "שרכושו וכל ממונו – ביתו, מכוניתו, קרנות השתלמות וכל שיש לו – ייעשה מהם ספר תורה ובית כנסת ולימוד תורה", וכי "לבת שלו יינתן 20% מהרכוש". לטענתו הוא ואח נוסף היו עדים לצוואה, כאשר לדברי האחרון הנפטר אמר לו שהוא רוצה בית כנסת וספר תורה, ולעזור ללומדי תורה.
הדוד הוסיף כי מצבו הרפואי של אחיו היה בכי רע, והוא אמר את הדברים כשהיה מול פני המוות. לדבריו מפאת מצבו הרפואי לא הייתה למנוח אפשרות להעלות רצונו על הכתב, ולכן יש לתת תוקף לדברים שאמר בעל-פה בפני שני עדים.
מנגד טענה בתו של המנוח כי לא מצויה בפנינו צוואה, משלא התקיימו היסודות הנדרשים לקיומה של צוואת "שכיב מרע" - ביניהם הדרישה לכך שהמצווה יראה את פני המוות בשעת הציווי. לשיטתה, על בית המשפט לתת צו ירושה שלפיו היא היורשת הבלעדית.
הגרושה: "לא הזכיר ירושה"
ואכן, השופטת שהם דליות קבעה שכטענת הבת, לא מתקיימת אחת הדרישות הבסיסיות ביותר לקיומה של צוואת "שכיב מרע": ראיית המנוח את פני המוות. "המבקש לא הוכיח בכל דרך כי במועד הרלוונטי לעריכת הצוואה הנטענת המנוח היה בבחינת שכיב מרע, או ראה עצמו מול פני המוות", כתבה.
אדרבה, ציינה השופטת, גרושת המנוח העידה במשפט כי השניים שמרו על יחסים טובים לאורך השנים והיא נהגה לטפל ברגליו כפדיקוריסטית, אך הוא מעולם לא ציין בפניה עניינים שקשורים לירושה. הגרושה סיפרה שבעלה לשעבר "לא חשב שהוא הולך למות, הוא אהב את עצמו ולא ציפה שיקרה לו דבר כזה, הייתה לו זיקה לחיים והוא לא חשב בכלל לעשות צוואה".
השופטת הדגישה שדי במסקנתה לפיה המנוח לא ראה עצמו למול פני המוות על מנת לדחות את הבקשה, אלא שלמעלה מן הצורך ציינה שקיימות אינדיקציות נוספות לכך שהצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי.
כך למשל, העדים לצוואה סתרו עצמם בכל הנוגע למקום שבו אמר המנוח את צוואתו: פעם אחת סיפרו כי הדבר התרחש בביתו של המנוח, ופעם אחרת טענו שזה אירע בבית החולים "שערי צדק", בסמוך לפטירתו.
הסתבכות נוספת של התביעה נרשמה בחקירתו הנגדית של העד הנוסף לצוואה, שגילה חוסר ביטחון באשר לכוונתו האמיתית של אחיו. אותו עד סיפר שאחיו "אמר לבנות בית כנסת, אבל אני חושב שהוא התכוון אולי לשפץ".
בסיכום העניין דחתה השופטת את הבקשה תוך חיוב הדוד ב-25,000 שקל הוצאות משפט לטובת אחייניתו, והורתה על מתן צו ירושה לטובת האחרונה.
- ב"כ המבקש: עו"ד דוד בן חיים
- ב"כ המתנגדת: עו"ד אמיר לנטון
עו"ד יחזקאל חרלף
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.