אח אחד קיבל הזכויות במגרש שבמושב במתנה מההורים אבל לאח השני הם הבטיחו שיוכל לבנות שם בית. למרות הסכם חלוקה ביניהם, האחים המשיכו להסתכסך על היקף השטח לו כל אחד זכאי
שופטת בית המשפט למשפחה בנצרת ג'מילה ג'בארין כליפה הכריעה לאחרונה בסכסוך בין אחים על חלוקת מגרש במושב בהתאם להסכם שנכרת ביניהם. לפי פסק הדין הכוונה בהסכם הייתה להביא לחלוקה שווה בזכויות במגרש בין האחים ועל כן פיצול המגרש ייערך באופן שכל אחד מהם יקבל חצי מהשטח.
ההורים היו בעלי הזכויות במגרש ששטחו 1,480 מ"ר וביתם נבנה עליו. הם חיו בקומה התחתונה ובקומה העליונה גר אחד הבנים שלהם. ב-2009 הם חתמו איתו על הסכם מתנה שבמסגרתו קיבל את הזכויות שלהם בכפוף לכך שיטפל בהם ויאפשר להם לגור בקומה התחתונה כל ימי חייהם.
לאחר שאחיו התקומם על ההסכם שלא לקח בחשבון הבטחה שהעניקו לו ההורים לבנות בחלק האחורי של המגרש, נחתם בינו לבין אחיו הסכם שהתיר לו לפצל את המגרש ולבנות על השטח המקסימאלי שיאשרו מנהל מקרקעי ישראל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
כשנה לאחר מכן, ההורים תבעו לבטל את הסכם המתנה בעקבות סכסוך משפחתי שפרץ בעקבותיו, והתביעה הסתיימה בפסק דין מוסכם שקבע בין היתר כי זכויותיו של בנם כפופות לזכויות אחיו לפי ההסכם ביניהם.
בעקבות זאת האח שקיבל את הזכויות רשם אותן על שמו ואילו אחיו ביקש וקיבל אישור מהמנהל ומהוועדה המקומית לחלק את המגרש כך שהוא יקבל 750 מ"ר ואילו אחיו 730 מ"ר. חלוקה זו קוממה את האח שזכה ב-20 מ"ר פחות והוא הגיש נגד אחיו תביעה.
בתביעה הוא טען כי אחיו-הנתבע ניכס לו ללא ידיעתו ובחוסר תום לב שטח גדול בהרבה מזה שהתכוונו בהסכם, שלדבריו עומד על מקסימום של 500 מ"ר.
הנתבע טען מנגד כי כוונת הוריו מלכתחילה הייתה להעניק לתובע רק את הקומה העליונה בבית והסכם המתנה נחתם רק משום שהבית לא רשום כבית משותף ולא הייתה אפשרות לחלק אותו בפועל. מכל מקום, לדבריו, לפי עמדת המנהל והוועדה מקומית השטח המרבי לו הוא זכאי הוא 980 מ"ר. למרות זאת, הוא "לקח" לו רק 750 מ"ר.
מה הכוונה מאחורי ההסכם?
השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה קיבלה את גרסת הנתבע כי הוריו הבטיחו להעניק לו את החלק האחורי במגרש וחתמו על הסכם המתנה בלית ברירה משום שאחרת לא ניתן היה להבטיח את זכויות התובע בחלק העליון של הבית.
מכאן, וכפי שנקבע מאוחר יותר בפסק הדין בתביעה לביטול המתנה, שזכויותיו של התובע כפופות להסכם עם אחיו-הנתבע.
עוד קבעה השופטת כי לא מצאה כל פסול בכך שהנתבע הגיש את תשריט החלוקה ללא חתימת התובע לאחר שזה לא שיתף עמו פעולה. היא הבהירה כי סמכות זו ניתנה לו גם בהסכם ביניהם וגם במסגרת פסק הדין בתביעת ההורים.
באשר להיקף החלוקה השופטת קבעה כי 500 מ"ר הוא השטח המינימלי ולא המקסימלי לפיצול המגרש וממילא לא הוכחה שהכוונה בהסכם הייתה להעניק לנתבע שטח של עד 500 מ"ר בלבד. בצד זאת, השופטת גם לא קיבלה את טענת הנתבע כי היה זכאי לקבל שטח של 980 מ"ר.
למעשה, השופטת התרשמה כי כוונת ההורים והאחים הייתה שהנתבע יוכל לקבל חצי מהשטח. בהתאם לכך, היא קבעה כי הוא זכאי ל-740 מ"ר. אף אחד מהאחים לא חויב בהוצאות.
- ב"כ התובע: שלומי אביטן, עו"ד מקרקעין
- ב"כ הנתבע: עורך דין תמיר לוי
* עו"ד אלון גולדברג עוסק בדיני מקרקעין, מושבים וקיבוצים
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.