בן שנושל מהירושה של הוריו טען כי אין סיכוי שהבינו את תוכן הצוואות שערכו ב-1968 משום שלא ידעו לקרוא ולכתוב בעברית. אלא שמהעדויות והראיות עלה כי שלטו בשפה ברמה מספיק טובה כדי לדעת על מה הם חותמים
בית המשפט למשפחה בחיפה הורה לאחרונה לקיים צוואות שערכו הורים לשניים ב-1968 תוך דחיית התנגדות שהגיש הבן המנושל שלהם. השופט רן ארנון קבע כי הראיות והעדויות בתיק הפריכו את טענת המתנגד שהוריו לא הבינו את הצוואות שבמסגרתן הורישו את רכושם לאחיו כיוון שלא ידעו עברית. בנוסף, הוא לא סבר כי מחיקות ושינויים שבוצעו בהן בכתב יד פגמו בתוקפן בהתחשב בכך שנערכו בתקופה שבה עוד השתמשו במכונות כתיבה.
בשתי הצוואות קבעו המנוחים כי יירשו אחד את השני ואם לא יהיו בחיים יעבור הרכוש לאחד משני הבנים שלהם (תוך כדי ההליך הסתבר כי הבן האחר, המנושל, לא היה הבן הביולוגי של האישה). המנוח הלך לעולמו ב-1982 ואשתו נפטרה כעבור 9 שנים אבל חלפו שנים ארוכות עד שהבן שזכה בירושה הגיש בקשה מסודרת לקיום צוואת אמו לרשם לענייני ירושה.
אלא שהבקשה נתקלה בהתנגדות נחרצת של אחיו למחצה שבתחילה טען כי החתימות של ההורים זויפו ושלא היו כשירים, אבל לאחר מכן חזר בו ועמד על שתי טענות אחרות לגמרי: האחת, כי הוריו לא הבינו את תוכן הצוואות כיוון שלא ידעו קרוא וכתוב בעברית. השנייה, כי הצוואות פגומות משום ששינוי חלוקת העיזבון תוך השארת שמו של אחיו בלבד נעשה בכתב יד, והעדים לא חתמו ליד השינוי ולא נכתב שם תאריך.
מנגד טען האח שביקש לקיים את הצוואות כי הן נערכו כשהוריו כבר היו 12 שנים בארץ ושלטו בשפה העברית, ואין שום ספק שהן מבטאות את הרצון שלהם.
נטש אותם
השופט רן ארנון קבע כי מהראיות והעדויות שהובאו בפניו עלה כי במועד החתימה על הצוואות ההורים ידעו עברית, לפחות ברמה הבסיסית שנדרשת לצורך הבנת תוכן הצוואות. בהקשר זה ציין השופט כי הם היו בארץ כבר תקופה לא מבוטלת, האב סחר בחלב וגזוז ועבד בקיוסק של בית ספר ואילו האם חתמה על הצוואה בעברית מה שמעיד שידעה קרוא וכתוב.
באשר לתיקונים בכתב יד, הפנה השופט לעדותו של עורך הדין הקשיש שערך את הצוואות וציין כי אינו זוכר את הפגישה עצמה אבל הוא כן זוכר את הבקשה החריגה של ההורים למחוק ברגע האחרון חלקים מהצוואה משום ששינו את דעתם לגבי אופן חלוקת העיזבון. עורך הדין הסביר כי ביצע את השינוי בכתב משום שבאותה תקופה השתמשו במכונת כתיבה ולא היה מי שידפיס לו את הצוואות מחדש. השופט ארנון קיבל את ההסבר וקבע כי הוא מספיק לריפוי הפגם הצורני הקל שנפל בצוואות.
השופט הוסיף כי המתנגד ניסה לטעון שהצוואות לא משקפת את רצון הוריו מאחר שבמועד בו נערכו לא הייתה כל סיבה שינשלו אותו מרכושם כיוון שהיה חייל משוחרר ותמך בהם כלכלית. אלא שהעובדה שבמשך השנים הארוכות שחלפו מיום עריכת הצוואות ועד מותם המנוחים לא שינו את הצוואות מובילה למסקנה כי הרצון שלהם היה להעניק את הרכוש שלהם לבן שנשאר לצידם וטיפל בהם לאורך השנים ולא למתנגד שעזב את הארץ ב-1972 וניתק איתם קשר.
לפיכך ההתנגדות נדחתה והשופט הורה על קיום שתי הצוואות. המתנגד חויב בהוצאות של 20,000 שקלים.
- ב"כ התובע (המתנגד): עו"ד אביגדור יואל, עורך דין צוואות
- ב"כ הנתבע: עו"ד אורטל טייכמן
עו"ד דורית גלוברמן-קרט
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.