מזה מספר שנים שהשניים בסכסוך גירושין. האישה טענה כי בעלה העביר לה את חלקו בדירה כאות לאהבתו. השופטת העדיפה את גרסת הבעל, שלפיה חשש מרשויות המס ונתן באשתו "אמון עיוור".
ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים קבע כי גבר שהעביר לאשתו חצי דירה ללא תמורה, יקבל בחזרה את חלקו, אף שהדירה רשומה על שמה בלבד מאז שנת 2004. השופטת אורית בן דור-ליבל קיבלה את גרסת האיש, שטען כי חשב שמדובר באקט פורמלי בלבד, אותו ביצע כי חשש מרשויות המס.
השניים נישאו לפני שנים רבות (נישואין שניים לשניהם) וכיום מנהלים הליכי גירושין. האיש, אינו ישראלי, עוסק בעיתונות ושוהה בישראל מאז שנות ה-70 ועד היום באשרת תייר.
במסגרת איזון המשאבים וחלוקת הרכוש, אחת הסוגיות העיקריות שעמדו על הפרק היתה גורלה של הדירה שבה התגוררו השניים. הדירה נרכשה על ידם ב-1991. ב-2004 התובע העביר לנתבעת את זכויותיו בדירה, ללא תמורה. השניים ערכו חוזה להעברת הדירה אצל עורך דין, ומאז הדירה רשומה על שמה.
לפני כשנתיים, התובע הגיש תביעה בה ביקש להצהיר שמדובר בדירה משותפת. לטענתו, הדירה נרכשה מכספים שלו, אך בשלב מסוים הכנסתו פחתה, ואשתו שכנעה אותו להעביר אותה על שמה בלבד, כדי להגן על הדירה מנושים או עיקולים של רשויות המס.
למעשה הוא טען כי היא רימתה אותו, שכן הוא האמין בתמימותו שמדובר ב"אקט פורמלי" בלבד, שלא ישפיע על המהות של זכויותיו.
מנגד, הנתבעת טענה כי הדירה נרכשה מכספים והלוואות משותפות, וכי מאוחר יותר העביר לה את זכויותיו במתנה ביום הולדתה, כאות לאהבתו ואולי גם בשל רגשות אשם שחש בשל התאבדות בנה ב-1991 (בן מנישואין קודמים), שהיחסים שלו עמו היו "טעונים וקשים".
חוזה פסול
אלא שהשופטת בן דור-ליבל הגיעה למסקנה כי התובע הצליח להוכיח שהרישום במרשם המקרקעין אינו משקף את הבעלות האמיתית בדירה.
לאחר שניתחה את עדותו בהרחבה, השופטת האמינה לאיש שמסר עדות מפורטת, אמינה ועקבית, ושוכנעה כי הוא באמת ובתמים האמין לאשתו כשאמרה שקיים חשש ששלטונות המס "יקחו את הדירה", ואופן כללי נתן בה אמון "עיוור" לאורך השנים.
חיזוק לגרסתו השופטת מצאה גם בעובדה שהוא נהג בדירה "מנהג בעלים", נשא בהוצאות שיפוצים ותיקונים. לצד זאת, השופטת הבהירה כי הנתבעת הסתפקה בטענה כי מדובר במתנה מתוך אהבה מבלי להסביר ומבלי לפרט, למשל מי יזם את הפנייה לעורך הדין.
כמו כן, לנוכח העדויות כולל זו של הנתבעת, התברר בעיני השופטת שמערכת היחסים בין הצדדים הייתה מלאה משברים, באופן שסתר את גרסת הנתבעת בדבר מתנה כמחווה רומנטית.
השופטת הוסיפה כי "מתבקשת מאליה אפוא התהייה מדוע שאדם יחליט להיפטר מהנכס המשמעותי ביותר שלו כאשר משמעות הוויתור שהוא עשוי 'להיזרק לרחוב', ומה הסבירות שיסכים לתוצאה זו. תהייה זו נותרה כאמור ללא מענה מצד הנתבעת".
ברמה המשפטית, השופטת קבעה כי ניתן לסווג את החוזה כחוזה בלתי חוקי או כחוזה למראית עין (מבלי שהכריעה בעניין), ובכל מקרה כחוזה פסול, משום שמטרתו היתה להונות את רשויות ומס, שהצדדים לא התכוונו אליו.
בנסיבות אלה, השופטת החליטה להשיב את המצב ששרר לפני ההסכם, קרי רישום הזכויות בדירה באופן שווה על שם שני הצדדים. השופטת אף קיבלה את תביעתו של הבעל לפירוק שיתוף, וקבעה כי הדירה תימכר לרבה במחיר. הכסף יחולק בין השניים.
הנתבעת חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד משה חן
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שלומית ביר
עו"ד משה דנוך
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.