אביו ודודו של האיש אולצו לטענתו להעביר חלק מקרקע בבעלותם לצרכי ציבור. אלא שהשופט הגיע למסקנה שככל הנראה הדבר נעשה מרצונם והם אף קיבלו תמורה מסוימת.
בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה דחה לאחרונה עתירה של בעל קרקע בחדרה, בה טען כי הקרקע הופקעה ממשפחתו לפני עשרות שנים בכפייה וללא תמורה, ולא נעשה בה דבר. השופט שמואל מנדלבום קבע כי העותר לא הוכיח את יסוד ה"כפייה" המהווה תנאי לפיצויי הפקעה, וסביר יותר שהעבירו אותה מרצונם.
העותר ירש את הקרקע מאביו יחד עם בני דודים שלו שייפו את כוחו לטפל בעתירה עבורם. את הקרקע רכשו אביו ואחיו המנוחים ב-1944. הקרקע כללה מספר חלקות, בהן החלקה שבמחלוקת כאן, הקרויה "חלקה 37".
הקרקע לא הופקעה באופן פורמלי, והעברת החלקה נעשתה על פי שטר מכר של "העברה ללא תמורה".
לא היתה מחלוקת על כך שהמדינה לא עשתה שימוש כלשהו בחלקה עד 2014, אז פורסמה תכנית מתאר (שטרם אושרה) שייעדה את האזור לבניית מגורים.
העותר טען בין היתר כי הרוכשים (אביו ודודו ואחרים) הסכימו "להפריש" 25% מהקרקע לצרכי ציבור – ללא תמורה וללא הסכמה אמיתית של הרוכשים – בכדי שהמדינה תאפשר חלוקה מיוחדת של המגרשים, ותאפשר בניית בתים בחלקות אחרות לעולים במסגרת מגרשים ששטחם קטן מגודל המגרש המינימלי לבנייה.
בנסיבות אלה, לשיטת העותר, מדובר בהפקעה כפויה של חלקות שהועברו לצרכי ציבור, כולל החלקה שבמחלוקת, בגינה לא קיבלו הרוכשים תמורה כלשהי, שהרי עד היום לא ניתנה להם אפשרות לבנות במגרשים שנותרו בידיהם מהחלקה המקורית.
לכן, לטענתו, משהמדינה זנחה את הייעוד הציבורי לשמו נמסרה לה הבעלות בחלקה, יש להורות על אחד מהשניים: פיצויים הפקעה או החזקת הקרקע לידיו.
לא עשו דבר
"לא ניתן כיום, לאחר כ-70 שנה!!! להבין במדויק את מלוא הנסיבות שהובילו להעברת חלקה 37 ביחד עם חלקות אחרות למדינת ישראל, ואולם ניתן בכל זאת לקבוע כי לא עלו מהמסמכים שהוצגו על ידי העותר, ראיות לקיומה של כפיה כלשהי אשר הובילה להצעת הרוכשים לוועדה המקומית (אז הועדה לבנין ערים) להפריש 25% משטחי החלקה המקורית לצרכי ציבור, ובהמשך לחתימתם על שטר העברה ללא תמורה", כתב השופט מנדלבום.
על פי הראיות והנסיבות הכלליות, השופט הגיעה למסקנה שככל הנראה הרוכשים הם שיזמו מרצונם את העברת החלקה וחלקות נוספות לצרכי ציבור, מתוך רצון לקדם את אישורה של תכנית החלקה המקורית, מתוך הנחה שהדבר ישרת את מטרתם. לא הוכח שהיה יסוד של כפייה, או שהקרקע היתה אמורה להיות מופקעת לצרכי ציבור.
השופט הוסיף כי למרות הרושם שמנסה ליצור העותר עבור הפרשת חלקה 37 ואחרות לצרכי ציבור, הרי שהרוכשים ככל הנראה כן קיבלו תמורה בפועל, והיא אישור חלוקת החלקה המקורית למגרשים קטנים בעלי רישום נפרד, באופן שהקל על מכירתם כיחידות רישום נפרדות.
השופט הוסיף כי "הסבר זה יכול ליתן מענה גם לשאלה מדוע לא ננקט הליך כלשהו על ידי הרוכשים לאורך כל השנים". במילים אחרות, גם התנהגות הרוכשים הרוכשים מהווה אינדיקציה לכך שמבחינתם קיבלו מה שביקשו.
בנוסף לכך השופט קיבל את טענת המדינה שלפיה יש לתת משקל לעובדה שהרוכשים נעזרו בזמנו בליווי מקצועי של עו"ד ושל מהנדס.
התוצאה היתה דחיית העתירה. העותר חויב בהוצאות משפט בסך 25,000 שקל.
- ב"כ העותר: עו"ד תמיר לוי, עו"ד ניר בראונשטיין
- ב"כ המשיבה 1: פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)
- ב"כ המשיבות 3: עו"ד יורם חן
עו"ד דן (דני) שגב וימר
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.