אדם זכה בתביעה רכושית שהגיש נגד בת זוגו לשעבר. בפסק הדין התקבלה טענתו כי הוסכם בין השניים שהוא יממן את תשלומי המשכנתה בתמורה לזכויות בדירתה. ערעור שהגישה האישה נדחה
בית המשפט המחוזי דחה לאחרונה ערעור שהגישה אישה על פסק דין של בית המשפט למשפחה בתל אביב בו נקבע שלבן זוגה לשעבר מגיעים 7% מדירתה. השופטים לא מצאו בסיס להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט למשפחה שלפיהן בין בני הזוג נכרת הסכם בעל פה שלפיו האיש ישלם חלק מתשלומי המשכנתה ובתמורה יקבל זכויות בדירת בת זוגו, בהתאם להשקעותיו.
הצדדים קיימו קשר זוגי במשך למעלה משלוש שנים, ונולד להם בן בשנת 2006.
במהלך הקשר האיש התגורר יחד עם האישה בדירתה בתל אביב. הדירה נרכשה על ידי האישה לפני שהכירה את האיש והיא רשומה על שמה בלבד.
האיש טען כי מאחר שהאישה לא יכלה לשלם את החזרי המשכנתה החודשיים עקב מצבה הכלכלי הקשה, הוסכם ביניהם שהוא ישלם את ההחזרים וכן את עלות השיפוצים שבוצעו בבניין בו נמצאת הדירה, ובתמורה הוא יקבל זכויות בנכס בהתאם לגובה השקעתו היחסית.
במאי 2007 עזב האיש את הדירה אך המשיך לשלם את החזרי המשכנתה עד למרץ 2008.
בנובמבר 2009 הגיש האיש על בסיס ההסכם תביעה רכושית כנגד האישה. הוא ציין שלאחר שהצדדים נפרדו הם פנו לגישור והמגשר הפנה אותם ליועצת פיננסית כדי שתעריך את חלקו בדירה. היועצת מסרה חוות דעת שלפיה חלקו עומד על 7.23% משווי הזכויות בדירה. לדברי האיש, הגישור לא צלח והאישה סירבה להעניק לו את שווי חלקו בדירה ולכן נאלץ להגיש את התביעה.
האישה הכחישה את קיומו של ההסכם וטענה שהאיש העביר אליה כספים מאחר שגר בביתה והשתתף בהוצאות אחזקת הבית ומזונות בנם.
אך תביעת האיש התקבלה בבית המשפט לענייני משפחה ונקבע כי חרף היעדר הסכם כתוב, ראיות נסיבתיות תומכות בטענותיו. כך למשל, העובדה שהפקיד לחשבון האם כספים עוד טרם לידת התינוק והמשיך להפקידם גם לאחר שגורש מהדירה. בהתאם לחוות דעת מומחה נקבע שחלקו של האיש בנכס עומד על 7%.
האישה ערערה על פסק הדין. לטענתה, האיש התחייב להעביר לה 12,000 שקל בחודש לכיסוי הוצאות גידול הבן ואחזקת הבית, והכספים שהעביר לה היו למטרה זו בלבד. כמו כן לדבריה, הוא לא הוכיח בראייה כלשהי את דבר קיומו של ההסכם, ובכל מקרה לא התקיימה הדרישה המהותית לעסקת מקרקעין והיא שההסכם ייערך בכתב.
השופט נפתלי שילה מבית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את הערעור. הוא הבהיר שבית המשפט למשפחה קבע כממצא עובדתי שהצדדים כרתו את ההסכם בזמן אמת עוד בטרם פנו לגישור. קביעה זו התבססה בין היתר על העובדה שהאיש העביר לאישה סכומים נכבדים מאוד מידי חודש, בממוצע כ-12,000 שקל, גם לפני שהבן נולד ואף לאחר שעזב את הדירה.
השופט ציין שבית המשפט למשפחה ציטט בפסק הדין מדברי האישה בחקירתה שבה היא הודתה בכך שהוסכם בין הצדדים שהאיש ישלם את המשכנתה.
״במקרה זה אין שום הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה בדבר קיומו של ההסכם״, קבע השופט.
בנוסף דחה השופט את טענות האישה כי ההסכם לא תקף מאחר שלא נערך בכתב. הוא ציין שהלכת השיתוף הספציפי לא מצריכה כתב כשהרציונל הוא שבני זוג לא עורכים מסמכים כתובים שעה שהם מתכוונים לשתף את בן הזוג השני בנכס השייך להם.
השופטים שאול שוחט ועינת רביד הצטרפו לפסק הדין.
- ב״כ המערערת: עו"ד אבי גפן
- ב״כ המשיב: עו"ד משה יצחק הלוי
עו״ד אייל גבע
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.