התובע טען שהעירייה הציעה לו לנהל מיזם מיוחד למוסיקאים צעירים, אולם העירייה הכחישה. השופט: "בניגוד לגרסת העירייה, היה לה חלק מהותי בייזום וניהול המיזם ויצרה מצג כלפי התובע כי יקבל שכר על עמלו".
בית משפט השלום באשקלון קיבל את תביעתו של חלקית את תביעתו של ד"ר למוסיקה שניהל בעידוד העירייה קורס למוסיקרים צעירים, והורה לעירייה לשלם לו 71,800 שקל בתוספת הוצאות משפט.
השופט עידו כפכפי דחה את גרסת העירייה שהכחישה כל קשר לקורס המדובר, וציין כי "בניגוד לגרסת העירייה, היה לה חלק מהותי בייזום וניהול המיזם ויצרה מצג כלפי התובע כי יקבל שכר על עמלו".
התובע – בעל ידע עמוק במוסיקה ובזמן הרלוונטי לתביעה שימש כמנהל הקונסרבטוריון בעיר – העביר לעירייה באפריל 2013 הצעת מחיר לקורס "יוצרי מוסיקה צעירים". מדובר במיזם לטיפוח יצירה והפקה מוסיקלית בקרב צעירים. הצעת המחיר עמדה על 188,400 שקל תמורת 32 מפגשים עם קבוצה של 25 תלמידים שיעברו תהליך שבסופו יופק ויוקלט שיר מקורי לכל אחד.
כשנה לאחר מכן הוא העביר לעירייה מסמך ובו סיכום הנקודות העיקריות למיזם. המסמך הופנה גם לקרן (עמותה) העובדת בשיתוף פעולה עם העירייה.
בתביעתו טען התובע כי הצעתו נבחרה על ידי העירייה והצדדים יצאו לדרך במיזם (ללא חוזה כתוב וחתום) שמימונו היה כפול: 100,000 שקל מתקציב העירייה, 100,000 שקל מתורם שגויס על ידי הקרן, והשתתפות צנועה מהתלמידים.
התובע החל לדבריו להפעיל את המיזם ביולי 2014, אך לטענתו ינואר 2015 לא קיבל כל תשלום, ולאחר מכן כל שקיבל היה 40,000 שקל מהקרן.
התובע המשיך וטען שהשלים את העבודה בהתאם להסכם והזמנת העבודה והגיע להישגים נאים עם התלמידים, בפעילות שנמשכה עד מאי 2015. תביעתו הועמדה על כ-180,000 שקל, בהתבסס על הסכום בהצעת המחיר, בהפחתת התשלום שהועבר דרך הקרן.
העירייה מצדה טענה שאין לה חובת תשלום כלשהי. היא הכחישה שיזמה את המיזם ושפנתה לתובע וטענה כי אין בסיס לחיובה על בסיס הצעת מחיר שנשלחה לקרן. לשיטתה, בהיעדר חוזה כלשהו עם העירייה, ובמיוחד כאשר אין חוזה העומד בתנאי סעיף 203 לפקודת העיריות.
העירייה אף הכחישה פניה לתובע ואף הכחישה כי סופק השירות לו התחייב התובע.
הקרן מצדה טענה כי העירייה לא שילמה את חלקה, אף שיזמה את המיזם.
שני הצדדים התרשלו
לאחר ששמע את עדויות הצדדים – כולל עדים בעירייה ובקרן, וכן תלמיד שלקח חלק במיזם – השופט כפכפי שוכנע כי התובע אכן ביצע את העבודה, וכי מדובר היה במיזם משותף של העירייה והקרן, ושאכן היה במסגרת התקציבית לה טען התובע.
השופט אף שוכנע כי התובע הוכיח שבינו לבין העירייה נקשר הסכם, וציין כי "לעירייה היה ברור מה טיבו של המיזם ומה שיעור השקעתה, ואף עדכנה התחייבות זו בתקציבה".
עם זאת, השופט הבהיר כי שני הצדדים התרשלו בכך שלא ערכו חוזה בכתב (אם כי המחדל של העירייה גדול יותר), וגם אם התובע פעל בתום לב, הרי שהתנהלותו היתה רשלנית.
בשל כך השופט קבע כי התובע זכאי רק לתמורה חלקית של 60% משכרו, ולאחר שניתח את המספרים. לאחר הפתחת הסכום שכבר קיבל מהקרן, השופט קבע כי העירייה תשלם לתובע 51,800 שקל, בתוספת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד שלמה איבגי
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שירן מורלי-אלישע, עו"ד אביחי לוי
עו"ד אמג'ד עאסי
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.