מהו מעמדה של בת זוג בהליך מינויו של "בן ממשיך" במקרה שבו הבן הלך לעולמו לפני ההורה שמינה אותו? במקרה שנדון לאחרונה, השופטת הכריעה לטובת בת הזוג, מכח זכויותיה כאשתו.
בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת קיבל את תביעתה של אלמנת "בן ממשיך" שביקשה להצהיר עליה כבעלת מלוא הזכויות במשק שהיה לפני כן בידיה של אמו.
התובעת ובעלה המנוח היו נשואים מ-1973. ב-1974 הסוכנות היהודית אישרה את מינויו של הבעל כבן ממשיך בנחלה של אמו, והוא בנה בשטח את ביתו.
ב-1998 הגישה האם תביעה לביטול מינויו כבן ממשיך, אולם ביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד דחה את תביעתה, וקבע כי התחייבות האם כלפי בנה עומדת בעינה, והיא לא הייתה רשאית לחזור בה ממנה, כיוון שלא הוכחה התנהגות מחפירה מצד הבן. מאוחר יותר גם ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע דחה ערעור שהגישה האם.
ב-2010 ה"בן הממשיך" המיועד הלך לעולמו. כחמישה חודשים לאחר מכן, נפטרה גם האם.
ב-2013, הגישה אשתו – כעת אלמנתו והיורשת של עזבונו – את תביעתה נגד חמשת אחיו ואחיותיו של בעלה, בה ביקשה להצהיר עליה כבעלת מלוא הזכויות במשק מכח מינויו של בעלה המנוח כבן ממשיך.
השאלה שעמדה בפני השופטת פאני גילת-כהן הייתה האם במותו של הבן המנוח פקעה הזכות שניתנה לו במשק, או שמא לאחר פטירתו, בעוד אמו בחיים, יש להעביר הזכות לתובעת ולקבוע שהיא "בת ממשיכה" כאלמנתו, הנכנסת בנעליו.
הנתבעים טענו שיש לדחות התובענה בין היתר משום שמינוי הבן הממשיך לא הושלם, היות שלא קיבל אישורה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) כנדרש, ולחילופין, היות שהמינוי פקע כאשר אחיהם נפטר לפני שאמם נפטרה.
רמ"י ציינה כי תפעל בהתאם להכרעת בית המשפט, אולם טענה כי עם פטירתה של האם לא נותר בן ממשיך במשק, בין היתר שבשום שלב הצדדים לא פנו אל הרשות לצורך מינוי התובעת כת ממשיכה בנוסף למנוח.
בנו את ביתם ביחד
השופטת גילת-כהן ציינה כי הגדרת המונח "בן ממשיך" בתקנות האגודות השיתופיות כוללת גם את בן או בת זוגו של הבן הממונה, והזכירה שהרחבת ההגדרה של המונח "בן ממשיך" נעשתה כמענה לקושי שנוצר עקב צורך בפתרון לאלמנות רבות במשקים שבחזקת הורי בעליהן המנוחים.
כמו כן, השופטת הזכירה שנקודת המוצא לדיון היא כי מינויו של הבן הממשיך נרשם בספרי הסוכנות היהודית, וכן כי בית המשפט קבע כי התחייבותה של האם המנוחה לא בוטלה.
על כך השופטת הוסיפה כי זכותה של התובעת, שחיה עם בעלה המנוח במשך 37 שנה, נובעת מזיקת האישות שלה אליו, שעל יחסיה עמו חלה "חזקת השיתוף" (כיוון שנישאו לפני כניסתו של חוק יחסי ממון לתוקף), שלפיה רכושם משותף, בהיעדר הסכמה אחרת.
במצב זה, לפי השופטת, אין הבדל בין המנוח לבין רעייתו, שיד הגורל הפרידה ביניהם. "שניהם פעלו יחדיו, כבני זוג נשואים, ובתוך כך הסתמכו יחד על התחייבות המנוחה, פעלו לקבלת ההיתר לבניית ביתם במשק, ולאחר שנתקבל, בנו אותו יחד ממשאביהם המשותפים וגידלו בו את ארבעת ילדיהם", כתבה.
בתוך כך השופטת דחתה את גם את עמדת רשות מקרקעי ישראל, וציינה כי העובדה שהתובעת לא נרשמה כ"בת ממשיכה" לצד הבן המנוח בספרי הסוכנות היהודית או בספרי הרשות אינה שוללת ממנה את זכויותיה. גישה אחרת, הסבירה השופטת, תרוקן את "חזקת השיתוף" מתוכן.
לפיכך, התביעה התקבלה, והנתבעים חויבו בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עורך דין משפחה אלדד שורק, עו"ד ענת רואש
- ב"כ הנתבעים: עו"ד ירון ממן ואח'.
- ב"כ רשות מקרקעי ישראל: פרקליטות מחוז דרום
עו"ד מירב בלאיש
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.