כיצד ביהמ"ש לענייני משפחה גילה את התרמית והגיע למסקנה שהסכם גירושים שאושר וקיבל תוקף של פסק דין היה למעשה הסכם מזויף, שכל מטרתו להבריח את דירת המגורים של הצדדים מפני בנק דיסקונט?
באוגוסט 2004 חתמו בני זוג על הסכם גירושין, שקבע, בין היתר, שדירת המגורים המשותפת תעבור במלואה לבעלות האישה, לרבות החובות הנוגעים לה. האישה לא מיהרה להעביר את הזכויות בדירה על שמה, וב-2004, כשבני הזוג היו עוד נשואים, הטיל בנק דיסקונט עיקול על חלקו של הבעל בדירה, במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח נגדו ב-2002.
ביולי 2012, כ-8 שנים לאחר החתימה על ההסכם, הבעל והאישה התגרשו. מספר חודשים לאחר מכן, הגישה האישה תביעה בביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים נגד הגרוש הטרי ובנק דיסקונט, וביקשה שיכריז עליה כבעלת מלוא הזכויות בדירה ויבטל את העיקולים הרשומים על הדירה מפאת חובות בעלה לשעבר.
האישה טענה, שהעיקול על הדירה הוטל לאחר שהסכם הגירושים קיבל תוקף של פס"ד ולכן העברת הזכויות בדירה לטובתה גוברת על העיקול. לדבריה, גם אם לא פעלה לרישום הזכויות ולא רשמה לטובתה הערת אזהרה, עדיין ההתחייבות לפי הסכם הגירושים גוברת.
הבנק, לעומת זאת, טען שזכותו גוברת, כיוון שהעברת הזכויות בדירה לא הושלמה. עוד לטענת הבנק, ישנם אותות רבים המעידים על כך שמדובר בהסכם מרמה שנועד להבריח את נכסי הבעל מפניו – כבעל חוב. כך לדוגמא, התנהלותם התמוהה של הצדדים, שעם אישור ההסכם עטו על הבנק והודיעו לו על קיומו, עד היום לא טרחו לרשום על הדירה הערת אזהרה.
הבעל בחר שלא להתגונן מפני התביעה, ולא לקח כל חלק בניהול ההליך.
אותות מרמה
לאחר שעיינה בראיות, קבעה השופטת אורית בן דור ליבל, שההסכם לא נולד בעקבות פרידה או סכסוך בין הצדדים, שרק כ-8 שנים לאחר מכן בחר להתגרש. היא הוסיפה שההסכם נעשה בפתאומיות, בטרם היה משבר בזוגיות בין הצדדים, ככל הנראה, על רקע הליכי הגבייה כנגד בעלה לשעבר של התובעת, מה שמגביר את החשד שנחתם לצורך הברחת הדירה מפני הנושים.
לפי השופטת בו דור ליבל, על אף שהאישה הייתה מודעת היטב לחובות בעלה, ההסכם לא התייחס כלל לסוגיית החובות. מדובר בהתנהלות תמוהה, מחשידה ולא סבירה לנוכח מודעותה של התובעת להליכי ההוצל"פ שננקטו נגד בעלה באותה תקופה.
השופטת הוסיפה, שההסכם, שהיה הסכם גירושים כולל ועסק גם בסוגיות משמורת ומזונות, לא בוצע על ידי מי מהצדדים. כך למשל, אף שההסכם קבע שהבעל לשעבר ישלם מזונות לילדים, אלה לא שולמו והאישה לא פעלה לגבייתם, עד למועד שבו השניים נפרדו בפועל – כ-8 שנים לאחר החתימה.
לפיכך, קבעה השופטת, שהסכם הגירושים אינו אמיתי, ונועד להבריח את נכסי הגרוש מהבנק. תביעת האישה נדחתה, והיא חויבה בהוצאות של 3,000 שקל לבנק דיסקונט.
יש לזכור, כי הסכם גירושים אינו מהווה עוגן להברחת נכסים בין בני זוג, ובשל המקרים הרבים של הסכמי גירושים פיקטיביים שנוצרו בין בני הזוג כדי להבריח נכסים, בתי המשפט אינם ששים לאשר כל הסכם בו הוסכם על העברת נכסים, מבלי לבדוק אם מדובר בהברחת נכסים.
* עו"ד בטי אשורי עוסקת בדיני משפחה.
**הכותבת לא ייצגה בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.