החברה התחייבה בהסכם לשלם לעובד שעזב מיוזמתו פיצויי פיטורים בתנאי שלא יתחרה בה במשך כשנה לאחר עזיבתו. בית הדין ביטל את התנאי לאחר שהתברר כי הוא לא נועד להגן על סודות או אינטרסים לגטימיים של המעסיקה.
במסגרת פסק דין שניתן באחרונה בבית הדין לעבודה בתל אביב, השופט אורן שגב הבהיר כי מעסיקים אינם רשאים לכלול בהסכמי העובדים תנאי הגבלת תחרות כדרך השגרה וללא סיבה לגיטימית.
פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש עובד לשעבר בחברת מוצרי התעשייה "גילון הספקה" לאחר שעזב, ובמסגרתו חויבה החברה לשלם לו פיצויי פיטורים ועמלות מכירה בסכום של כ-41 אלף שקל.
מדובר בעובד שהועסק במשרת שיווק בכירה בין השנים 1993-2012. בינואר 2012 הוא החליט לעזוב, וחתם עם החברה על "הסכם פרישה" שבו היא התחייבה לשלם לו עמלות ופיצויי פיטורים, וזאת בתנאי שבמשך כשנה ממועד העזיבה לא יעסוק בעבודה מתחרה.
ההסכם האמור החזיק כשלושה חודשים בודדים, אז החברה שמעה שהעובד החל לייצג בארץ שתיים מהחברות עמן היא עבדה, וסירבה לשלם לו את העמלות ואת הפרשי פיצויי הפיטורים.
לאור האמור, העובד תבע את החברה בבית הדין לעבודה בגין הפרת הסכם הפרישה. לדבריו, הוא לא הפר את תנאי הגבלת התחרות בין היתר מאחר שלא הוא יזם את ההתקשרות עם החברות – אלא הן פנו אליו וביקשו לעבוד עימו לנוכח כישוריו וניסיונו בתחום.
התובע ציין כי בכל מקרה החברה צריכה לשלם לו את העמלות, שנחשבות לחלק משכר העבודה, ובנוסף עליה לשלם לו עבור שעות נוספות.
בתגובה לתביעה, החברה הגישה תביעה נגדית לפיצוי של 25,000 שקל בטענה שהתובע הוא שהפר את ההסכם בכך שהתקשר עם לקוחותיה וגרם לה לאובדן הכנסות בשווי 1.2 מיליון שקל.
רשימת הלקוחות מפורסמת באתר החברה
השופט שגב דן תחילה בתביעת העובד – שהתקבלה ברובה – ולנוכח קביעותיו תביעת החברה נדחתה.
השופט הסביר כי בדרך כלל, תנאי להגבלת תחרות יהיה תקף במידה שהוא מגן על אינטרס לגיטימי של המעסיק (למשל: סוד מסחרי).
במקרה זה, התנאי האמור נכלל בהסכם כעניין שבשגרה ולא במטרה להגן על סוד כלשהו של החברה, בייחוד כשהיא מפרסמת את רשימת לקוחותיה באתר שלה. השופט הוסיף כי החברה לא העניקה שירות בלעדי לשתי החברות עימן התובע החל לעבוד לאחר העזיבה, ומכל מקום לא הוכח בפניו שמעשיו הובילו להפסקת ההתקשרות עימה.
לאור האמור נקבע כי אין תוקף לתנאי הגבלת התחרות בהסכם הפרישה ומשכך, החברה היא זו שהפרה אותו ולא התובע.
בהמשך, השופט שגב דחה את דרישת התובע לתוספת תשלום בגין השעות הנוספות מאחר שלא הוכיח את היקף השעות שעבד בחברה.
לפיכך, החברה חויבה לשלם לתובע 40,696 שקלים בגין הפרשי העמלות וכן לשחרר את מלוא הסכומים שנצברו לטובתו בקופת הפיצויים. בנוסף, היא חויבה לשלם 15 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
עו"ד שמעון בראון
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.