בערעור שהתקבל באחרונה ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע שיחרר את רשת מועדוני הכושר הולמס פלייס מחוזה שכירות ל-20 שנה שחתמה מול בעלת הנכס שבמתחם המסחרי בחוף הקשתות אשדוד, בו מצוי אחד ממועדוני הרשת.
המחוזי בבאר שבע קיבל באחרונה את הערעור שהגישה הולמס פלייס וקבע כי הרשת הייתה רשאית לבטל חוזה שכירות עם חברת גלי הקטיפה - בעלת הנכס. בכך הפך המחוזי את פסק הדין של בימ"ש השלום באשדוד שדחה את הולמס פלייס וחייב אותה בהוצאות.
בדצמבר 2006 התקשרה המערערת עם בעלת הנכס (המשיבה) בחוזה שכירות ל-20 שנה. באפריל 2012, מסרה המערערת למשיבה הודעה על ביטול ההסכם מאחר שלטענתה היא לא גילתה לה לפני החתימה כי התנהל כנגדה הליך פלילי בשל חריגות בנייה שבסופו ניתן צו הריסה על חלקים מסוימים במועדון, ובעטיו אף נתקלה המערערת בקשיים בחידוש רישיונות העסק.
לטענת המערערת, המשיבה הפרה כלפיה את חובת הגילוי במסגרת המו"מ וכן הפרה את הצהרתה המפורשת בהסכם לפיה אין הליך שעלול להביא לסגירת המועדון או להריסתו, שהייתה תנאי מפורש להתקשרות.
המשיבה סרבה לבטל את ההסכם בטענה כי מצבו התכנוני הבעייתי של המתחם כולו והמועדון בפרט היה ידוע למערערת והיא לא הוטעתה לגביו.
לטענתה, היה ידוע למערערת כי המתחם נבנה לפי היתרים שניתנו לפני שנים רבות על סמך תב"ע שאינה תקפה וכי למצב זה טרם נמצא פתרון חוקי כולל. מסיבה זו, כך טענה, היא לא הסכימה להצהיר בהסכם שהבנייה נעשתה כדין.
בית משפט השלום אימץ את עמדת המשיבה וקבע כי המערערת ידעה על המצב התכנוני הבעייתי של המושכר עוד בטרם החתימה וכי הסכימה לנוסח "הרזה" של הצהרת המשיבה בהסכם.
לפי ביהמ"ש, לא מחייב היה שההליך הפלילי שהתנהל נגד המשיבה בזמן החתימה על ההסכם יסתיים בהכרח בצו הריסה או סגירה, ולפיכך לא היתה המשיבה חייבת לגלות על אודותיו למערערת. לגישתו, רצונה של המערערת לבטל את ההסכם נבע משיקולי אי כדאיות כלכלית בהמשך הפעלת המועדון ותו לא.
הרשת לא השלימה עם פסק הדין וערערה עליו כאמור.
מלכוד לשוני
השופטת שרה דברת (אב"ד) והשופטים אריאל ואגו וגד גדעון שדנו בערעור, הפכו את הקערה על פיה וקבעו כי המערערת הייתה רשאית לבטל את ההסכם משנודע לה על ההליך הפלילי.
השופטים הבחינו בין המצב התכנוני של המתחם כולו, אשר היה ידוע למערערת, לבין הבעיה הפרטנית במושכר עצמו, שנבעה מחריגות בנייה ולא הייתה ידועה למערערת לפני החתימה.
לדברי השופטים, אף שבתקופת החתימה עדיין לא ניתן צו סגירה או הריסה היה עדיין סיכון כזה, ומשכך היה על המשיבה לגלות על אודותיו למערערת על אף ההצהרה ה"רזה" בהסכם.
בכך שלא עשתה זאת הפרה המשיבה את חובת תום הלב במו"מ והחובה המוטלת על צד להסכם לגלות דברים שעלולים להשפיע על החלטת הצד השני להתקשר בו, במיוחד על רקע העובדה שלמערערת לא היתה גישה למידע זה.
השופטים סברו כי הותרת פסיקת בימ"ש השלום על כנה תהווה חזרה לעמדה המשפטית הנושנה של "יזהר הקונה", לפיה המתקשר בחוזה צריך לפקוח שבע עיניים ולבחון היכן מצוי בו "מלכוד לשוני". זאת, לעומת העמדה הרווחת היום, המטילה על המתקשר בחוזה חובות תום לב וגילוי יזום.
בנסיבות אלו, ומשהתקבל הערעור חויבה המשיבה בהוצאות המערערת בשתי הערכאות בסך 45 אלף שקל.
- ב"כ המערערת: עו"ד רונן קצף ועו"ד ניר פרץ
- ב"כ המשיבה: עו"ד יצחק סרויה
עו"ד דוד משה חי
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.