במקום שהדין האזרחי נכשל, הדין העברי מצליח: האישה לא הוכיחה זכאות לחצי מדירת המגורים שקיבל בעלה בירושה, אך בית הדין מצא עבורה פתרון הלכתי כדי שלא תצא בידיים ריקות אחרי שנים של השקעה בבית ובילדים.
בית הדין הרבני הגדול בירושלים קבע לאחרונה כי אישה שחיכתה כ-10 שנים לגט מבעלה, תוכל להמשיך לגור בדירתו עם ארבעת ילדיהם במשך 5 שנים נוספות, ללא דמי שכירות. הדיינים קבעו כי האישה אמנם לא הוכיחה שהיא זכאית לחלק מהדירה אך לא ייתכן שתצא מהנישואים "וכותנת לעורה".
בני זוג היו נשואים במשך 26 שנים. יחסיהם היו קשים מתחילת הקשר, וגם הגירושין לא התנהלו בקלות. יותר מ-10 שנים חיכתה האישה שבעלה יאות לתת לה גט אלא שהוא התנה את הגירושין בכך שתוותר על הכל.
עקב הסרבנות הקשה התיק הגיע עד לבית הדין הגדול שהצליח לבסוף לשכנע את הבעל להתגרש תוך שהבטיח כי לאחר הגירושין חלוקת הרכוש תידון בפניו.
ואכן, לאחר שבני הזוג התגרשו סוף סוף התקיימו בבית הדין הגדול מספר דיונים בנוגע לדירה בה חיה המשפחה, ואותה קיבל הבעל בירושה מהוריו.
הסוגיה המרכזית שהעסיקה את הרכב הדיינים, שכלל את הרב הראשי לישראל דוד ברוך לאו והרבנים אליעזר איגרא ודוד דב לבנון, הייתה האם לאישה יש זכות לקבל חלק מהדירה בהתחשב בכך שהייתה זו דירת המגורים של המשפחה.
הגרוש הטרי טען כמובן שהיא אינה זכאית לדבר כיוון שהדירה לא נחשבת לרכוש משותף לפי חוק יחסי ממון שהרי קיבל אותה בירושה. אם כבר, לטענתו, היא חייבת לו דמי שכירות על 10 השנים בהן היא חיה בה מבלי לשלם.
אך האישה טענה מנגד כי הפסיקה הכירה ב"הלכת השיתוף הספציפי" בעיקר בדירת מגורים ששימשה את המשפחה, ובפרט כשהיא השקיעה כספים בשיפוצה ובהרחבתה.
האיש התנגד לטענה זו וטען כי הלכת השיתוף אינה מתקיימת כאן משום שהוא וגרושתו מעולם לא חיו חיי שיתוף – לא כלכליים ולא זוגיים, ואף הכחיש שנערך בדירה שיפוץ משמעותי.
"מעין כתובה מורחבת"
הדיינים לא הסתפקו בטיעוני הצדדים והלכו לראות את הדירה במו-עיניהם. מסקנתם הייתה כי מדובר בדירה שהורחבה כך שהאישה דיברה אמת.
למרות זאת, הדיינים דחו את טענת השיתוף. הם ציינו כי ההשקעה של האישה נעשה בתקופה שהדירה הייתה שייכת להוריו של הבעל – שעוד היו בחיים – ואילו הלכת השיתוף חלה רק על בני הזוג עצמם.
עוד נקבע כי אחד התנאים להוכחת "שיתוף ספציפי" בדירה הוא קיום חיי שיתוף והרמוניה – מה שללא ספק לא התקיים בין השניים, שניהלו חיי מריבה ומדון לאורך כל שנות הנישואים.
אך למרות כל האמור, הדיינים קבעו כי האישה לא תצא בידיים ריקות, שכן לשיטתם מגיע לה איזשהו סכום שישקף את ההשקעה בדירה וכן פיצויי גירושין שהם מעין "כתובה מורחבת".
"אין זה סביר שאישה תצא לאחר שנים של נישואין והשקעה בבית ובגידול הילדים ללא כל תמורה הולמת וללא קורת גג וכל רכוש, כאשר יש לאיש קורת גג ומקור לפצות את אשתו", כתבו.
לבסוף, מאחר שהיה קושי להעריך את שווי הדירה וההשקעה בה, לאחר שהסתבר שהבנייה לא הייתה חוקית, הדיינים החליטו להמיר את הפיצויים בהענקת זכות מגורים של 5 שנים נוספות לאישה – ששוויה הוערך בכ-180 אלף שקל.
עו"ד עדי אלאלוף
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.