ב-2011 הסכימה אישה למכור דירה שהיא אמורה לקבל בפרויקט פינוי בינוי ברחובות. ארבע שנים לאחר מכן היא ביטלה את ההסכם בטענה שהרוכש הפר אותו, אך טענותיה נדחו.
בתביעה שהוגשה לפני כשנה סיפר התובע שלפני כשש שנים חתם על "זיכרון דברים" מול הנתבעת.
לדבריו, הנתבעת היא בעלת דירה בבניין ברחובות שבו אמור להתבצע פרויקט פינוי בינוי. במסגרת הפרויקט היא אמורה לקבל שתי דירות נוספות שאת אחת מהן התחייבה למכור לו בזיכרון הדברים תמורת 715,000 שקל.
התובע הוסיף שבהתאם לסיכום בין הצדדים הוא העביר לנתבעת 50,000 שקל במעמד חתימת ההסכם. מעבר לכך, הוא העביר לה במהלך השנים סכומים נוספים בסך כולל של 223,000 שקל.
התובע הסביר שהסיכום בינו לבין הנתבעת היה שבמעמד ההסכם ישולם לה סכום ראשוני והתשלומים הנוספים יועברו רק לאחר חתימת הסכם הפינוי בינוי. על אף האמור, לפנים משורת הדין ומתוך נכונותו לסייע לנתבעת שהייתה במצוקה כלכלית הוא הסכים להעביר לה את הסכומים הנוספים מבלי שהיה חייב לעשות כן.
התובע סיפר שב-2015 שמע שהליך הפינוי בינוי מתקדם ולכן פנה לנתבעת וביקש ממנה לתאם רישום הערת אזהרה לטובתו. אלא שהיא התנתה את רישום ההערה בכך שהוא יעביר לה 20,000 שקל שלטענתה הוא חייב לה על חשבון התמורה. בהמשך ולאחר שסירב להעביר לה את הסכום היא ביטלה את ההסכם.
התובע ביקש מבית המשפט להצהיר שבנסיבות אלה זיכרון הדברים שנחתם בינו לבין הנתבעת תקף והיא אינה רשאית למכור את הדירה לאחר.
הנתבעת טענה בתגובה שאמנם במעמד חתימת ההסכם לא סוכמו מועדי ושיעורי התשלומים אך כן סוכם שהצדדים יחליטו על כך לאחר חתימת החוזה ולאחר שהתובע יבקש הלוואה מהבנק.
לדבריה, התובע התחייב לשלם לה סכומים מסוימים בכל פעם שתחול התקדמות בפרויקט אך למרות שחלו התקדמויות, הוא לא שילם את המובטח.
טענה חלופית שהעלתה הייתה שזיכרון הדברים אינו הסכם מחייב שכן חסרים בו פרטים מהותיים לעסקה.
גרסה הגיונית
אך השופטת כרמית בן אליעזר מבית משפט השלום בראשון לציון קיבלה את גרסת התובע. היא ציינה שאמנם נוסח ההסכם יכול להתיישב עם שתי הגרסאות אך ההתכתבויות שהוחלפו בין השניים בזמן אמת מצביעות על כך שהם סיכמו רק את מועד התשלום הראשון ולא מעבר לכך.
השופטת ציינה שגרסת התובע גם הגיונית שכן במועד חתימת זיכרון הדברים פרויקט הפינוי בינוי עוד היה בחיתוליו וגם כיום כלל לא ברור אם יתממש.
השופטת גם דחתה את טענות הנתבעת בדבר תוקפו של זיכרון הדברים. "דין הוא, כי על מנת שמסמך שנחתם בין הצדדים, ותהא כותרתו אשר תהא, ייחשב כהסכם מחייב ביניהם, עליו לקיים שני תנאים מצטברים ברגע הכריתה – האחד, עליו ללמד כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב; והשני, על ההסכמה להיות מסוימת די צורכה", כתבה.
השופטת ציינה שאין ספק שהצדדים ראו בזיכרון הדברים מסמך מחייב והסיבה היחידה שטרם נחתם ביניהם הסכם מכר סופי היא שהסכם הפינוי בינוי עדיין לא נחתם מול דיירי הבניין.
בסיכומו של דבר קיבלה השופטת את התביעה והצהירה שזיכרון הדברים תקף ומחייב. הנתבעת חויבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד של 15,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד גל
- ב"כ הנתבעת: עו"ד תם
עו"ד יעקב בוטניק
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.