בני זוג לשעבר התחייבו בהסכם למכור את ביתם תוך חצי שנה ולהתחלק בכסף. אלא שהצדדים משכו את הזמן והשופטת קבעה שבכך בוטל ההסכם
בית המשפט למשפחה בפתח תקווה קבע לאחרונה כי הסכם גירושים שלא מומש תוך תקופה מסוימת – בוטל בהתנהגות, ואינו מחייב את הצדדים לו. ההסכם בין הצדדים קבע שעליהם למכור את הבית תוך חצי שנה ולהתחלק בכסף. האישה טענה שהמכירה לא יצאה לפועל כי בעלה לשעבר חשב שיוכל ליהנות מעליית ערך, והוא מנגד האשים אותה בסיכול מימוש ההסכם. השופטת אפרת ונקרט קבעה שההסכם בטל מאחר שהצדדים זנחו אותו, ושהמניע לכך אינו רלוונטי.
הצדדים הם נשואים לשעבר והורים ל-3, אשר בשלב מסוים עלו יחסיהם על שרטון והם התגרשו. עובר לפרידתם הם רכשו מאבי הבעל חלקת אדמה עליה בנו את ביתם המשותף. במעמד הגירושים חתמו הצדדים על הסכם שאחד מסעיפיו קבע כי הבית יימכר תוך חצי שנה, והם יתחלקו בתמורתו. הסכם הגירושים אושר בבית המשפט, וקיבל תוקף של פסק דין.
חרף ההסכמה המפורשת, הבית לא נמכר ובנסיבות אלה הוגשו מספר תביעות לבית המשפט, אחת מהן מטעם הבעל לפינוי גרושתו ולחיובה בדמי שימוש ראויים. לטענתו הקרקע עליה ניצב הבית ניתנה במתנה מאביו, כאשר עלות בנייתו מומנה באמצעות משכנתה ששולמה על-ידו בלבד.
לטענת התובע גרושתו סיכלה בכוונת מכוון את מכירת הבית והמשיכה להתגורר בו לאורך השנים. לדבריו היא מסרבת להתפנות או לשלם לו דמי שימוש בגין חלקו בבית, וזאת למרות שהסכם הגירושים - הקובע שלנתבעת אין זכויות כלשהן בחלקה - מעולם לא נזנח.
מנגד סיפרה האישה שלאחר אישור ההסכם העמידו הצדדים את הבית למכירה והרבה אנשים התעניינו ברכישתו, אלא שדווקא התובע הוא זה שחזר בו מהמכירה. לגרסתה, באותה תקופה התברר לו כי לקרקע עתידות להיווסף זכויות רחבות כך ששוויה צפוי להאמיר.
בנסיבות אלה נטען שסעיף מכירת הבית בהסכם בוטל בהתנהגות, וממילא יש לראות בתובע כמי שאפשר הלכה למעשה לגרושתו להמשיך ולגור בבית, כך שאין לדרישותיו השונות כל יסוד.
עבר דירה ולא עדכן טלפון
השופטת ונקרט הסבירה כי בעוד שהסכם להסדרת יחסי ממון בין בני זוג, לרבות שינויו, טעון אישור בית המשפט, את ביטולו לפי הפסיקה ניתן לעשות גם בהתנהגות.
ביחס למקרה שלפניה ציינה השופטת כי מהראיות עולה שאחרי הגירושים עבר הבעל לגור במקום אחר למשך עשור, כאשר בתחילה הוא טיפל במכירת הבית ולאחר מכן העביר את הטיפול לאחיו – אך זאת מבלי לעדכן את הטלפון על שלט המכירה.
בנסיבות אלה כתבה השופטת שהיא מסכימה לעמדת הנתבעת, לפיה "התנהלות הצדדים לאורך השנים מעידה בצורה ברורה כי הצדדים זנחו את ההסכמה למכירת הדירה ואף לא אחד מהצדדים נקט בעשייה אקטיבית משמעותית בכדי להביא לידי ביצוע המכירה בפועל".
השופטת הבהירה ששאלת המניע בדבר אי המכירה אינה רלוונטית. בין אם המחדל קשור ברצון מי מהצדדים ליציבות, לשמירה על יחסים טובים או לעלייה צפויה בערך הקרקע - הרי שמהתנהלות הצדדים עולה כי בפועל לא נעשה דבר, וכי הייתה ביניהם הסכמה שבשתיקה שלא לראות בהסכם כעניין מחייב.
לפיכך השופטת קבעה שהסכם הגירושים בוטל בהתנהגות, והוא למעשה חסר תוקף. על רקע הסכמה אליה הגיעו הצדדים, לפיה הבית שייך לשניהם שווה בשווה, היא חייבה את האישה לשלם לגרוש שלה דמי שימוש ראויים החל ממועד הגשת תביעתו (ספטמבר 2019) ועד לצאתה מהנכס.
- באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אורי נחמני
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.