הנכדה ובעלה ביקשו לקיים צוואה שהותיר להם המנוח, אך השופטת קבעה שתקוים צוואה חדשה יותר שנערכה חודשיים אחר כך
צוואה שהניח קשיש לטובת נכדתו ובעלה לא תקוים – כך נקבע לאחרונה בבית המשפט למשפחה בקריות. השופטת שירי היימן קבעה שיש לקיים צוואה מאוחרת יותר שהותיר המנוח לטובת אשתו. היא דחתה את טענת הנכדה ובעלה לפיה הצוואה האחרונה נגועה בהשפעה בלתי הוגנת מצד ילדיו שכלאו אותו ובודדו אותו. לדבריה, ילדי המנוח לא התעללו בו אלא דאגו לו בתקופת הקורונה בעת שהוטלו סגרים ונאסר לבקר אנשים מבוגרים.
המנוח ואשתו, ניצולי שואה, הביאו לעולם שלושה ילדים. בשלהי שנות התשעים אחד מילדיהם שם קץ לחייו. ברבות השנים ערך המנוח מספר צוואות. ביוני 2017 הוא ציווה את כל רכושו לאשתו, בעוד שלאחד מנכדיו הוריש ארון עם תכולתו.
כשלוש שנים לאחר מכן, וחודשים ספורים לאחר פרוץ מגפת הקורונה, ביולי 2020, ערך המנוח צוואה חדשה לטובת נכדתו מבנו שהתאבד, ולטובת בעלה. עוד באותו היום הוא אף חתם על ייפוי כוח מתמשך לטובתם. אלא שחודשיים לאחר מכן, במהלך ספטמבר, הוא שוב שינה מעמדתו וציווה הכול לאשתו.
כשלושה חודשים לאחר צוואתו האחרונה הלך האיש לעולמו כשהוא בן 91, כאשר אלמנתו נפטרה אף היא חצי שנה לאחר מכן, בגיל 90. בתביעה שהוגשה לקיום צוואת יולי 2020 נטען שהמנוח היה כשיר בשעת עריכתה, כאשר צוואת ספטמבר כלל אינה משקפת את רצונו החופשי שעה שהוא ביקש להתגרש מאשתו.
בתביעה אף נטען שצוואתו האחרונה של המנוח נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד ילדיו, אשר "בודדו אותו מהנכדים, התעמרו בו, הגבירו את תלותם בו וכלאו אותו בחדרו".
מנגד טענו ילדי המנוח שאביהם לא בודד מאחרים ולא נכלא, וממילא לא הופעלה כלפיו השפעה פסולה מצדם. בנסיבות אלה הם עתרו לקיום הצוואה האחרונה, לטובת אמם.
חשד בחתנו
השופטת היימן דחתה את טענת הנכדה ובעלה שילדי המנוח כביכול התעללו בו ומנעו ממנו טיפול ומזון, תוך שלכאורה כלאו אותו בחדר ואסרו בצעקות על אחרים לבקרו. "יש לזכור שהאירועים המתוארים התרחשו בתחילת מגפת הקורונה, בעת שהוטלו סגרים ונאסר לבקר אנשים מבוגרים".
השופטת הזכירה ש"הפחד והחרדה מפני המחלה, תוצאותיה ודרכי ההידבקות היו גבוהים" כך ש"יש לפרש את צעקותיו של הבן על כך שאסור לבקר אנשים זקנים, ריסוס המשטחים בחומר ניקוי, הבקשה שהנכדים לא יגיעו יחדיו וההוראה למטפלת שלא להגיע - על רקע מצב החירום ששרר בתקופה זו".
יתרה מכך, ציינה השופטת, ממסכת הראיות עלה שבמהלך 2020, שנת הקורונה, התחוללו אמנם בבית המנוחים ריבים משמעותיים בין נכדיהם לילדיהם, נוצרו מחנות ואפילו הוגשו בקשות לצווי הגנה. ואולם מקורה של האווירה הקשה, הסבירה, היה במערכת היחסים שבין הנכדים והילדים ואין להסיק מכך שהאחרונים אכן פגעו או התעללו בהוריהם.
נתון מרכזי שחיזק את היגיון הצוואה האחרונה היה, לדברי השופטת, המתח ששרר בין המנוח לחתנו, בשל מזוודה שנטל האחרון מבית חמיו בזמן שהיה מאושפז בבית החולים. לטענת הילדים, המזוודה הכילה 300,000 שקל במזומן.
בפסק הדין נכתב שהמנוח כנראה התאכזב מכך שחתנו לא ערך בדיקת פוליגרף על מנת להוכיח שלא גנב את תכולת המזוודה, מה שככל הנראה הוביל אותו לערוך את צוואתו האחרונה, בה נישל אותו ואת בתו מרכושו.
בסופו של יום קבעה השופטת שצוואת המנוח האחרונה תקוים ככתבה וכלשונה, בהעדר הוכחה שהיא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת.
- ב"כ התובעים בעניין עזבון המנוח: עו"ד עמוס צדיקה
- ב"כ התובעים בעניין עזבון המנוחה: עו"ד אורי א. בן שושן
- ב"כ הנתבעים בשני העניינים: עו"ד בכר אביב
עו"ד דורית בן אברהם
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.