בית משפט לענייני משפחה כערכאת שיפוט בתיקים פליליים

בית המשפט לענייני משפחה פועל כיום מכוחו של חוק בית המשפט לענייני משפחה , תשנ"ה - 1995 (להלן – החוק), שנחקק בעקבות "דו"ח הוועדה לבחינת יישום דיני משפחה" (להלן - דו"ח שיינבוים) מכסלו תשמ"ז - 1986.

בסעיף 3 לחוק נקבע כי "ענייני משפחה" ידונו בבית המשפחה לענייני משפחה. בסעיף 1 הגדיר החוק את הדיבור "עניני משפחה". על פי הגדרה זו , נכללים ב"עניני משפחה" , בין השאר , תובענות בענייני המעמד האישי כמשמעותן בדברי המלך על ארץ ישראל 1929 - 1947. כן נכללים בו תובענות לפי חוקים שונים , כמו חוק הירושה, התשכ"ה - 1965 , חוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג - 1973 וחוק אימוץ ילדים , התשמ"א 1973. מרכיב נוסף של הגדרת הדיבור "ענייני משפחה" , נגזר מסעיף 1(2) לחוק בדבר תובענה אזרחית שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, המגיש אדם נגד בן משפחתו , או נגד עזבונו של בן משפחתו, יהא נושאה או שוויה אשר יהא.

סמכותו של בית משפט לענייני משפחה לעניין תובענה אזרחית בין בני משפחה מותנית בכך שסיבתה או מקורה של התובענה הוא "סכסוך בתוך המשפחה". נדרש קשר בין התובענה האזרחית לבין סכסוך המשפחתי (ר' רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס). הנשיא א' ברק קובע בפסק דינו , רע"א 6558/99 הנ"ל , פסקה 7 , לאמור :

"התכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט למשפחה נעוצה בתפיסה המבקשת לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקת שבין בני המשפחה, מתוך רצון לרדת - בעזרת גופי ייעוץ - לשורשיה של המחלוקת , ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני המשפחה. התפישה הבסיסית של החוק הינה - "משפחה אחת - בית משפט אחד" (ראה ארבל וגייפמן "חוק בית המשפט לעניני משפחה , התשנ"ה - 1995 " הפרקליט מג 431 (תשנ"ז)). "

לשם השגתה של תכלית זו קובצו סמכויות שיפוטיות שונות הקשורות למחלוקות בין בני המשפחה לערכאה אחת , נקבעו סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים, שתכליתן התמודדות עם יחסי האמון המיוחדים השוררים בתוך המשפחה. הוקמו יחידות מסייעות-טיפוליות המגישות את עזרתן לבימ"ש המקצועי בהכרעותיו בסכסוך בין בני המשפחה.

נראה אפוא שבבסיס החוק, התפיסה הרואה בסכסוך המשפחתי הגלוי כסמן לסכסוך עמוק יותר. רובו של הסכסוך נסתר, ומפעפעים בן רגשות עזים. מטרת ההסדר החקיקתי היא לתת בידי בימ"ש את האפשרות לרכז בידיו את כל הסכסוכים הנוגעים לאותה משפחה, תוך מתן כלים לשופט לרדת לעומקו של הסכסוך, ותוך ניסיון לתת פתרון יסודי ומקיף לסכסוך כולו. בבסיס החוק - גישה כוללנית ואינטגרטיבית. גישה זו נועדה לאפשר לבית המשפט לטפל בשורשיו של הסכסוך ולא רק בביטוי חלקי ופורמלי שלו , המתגלה כתובענה המוגשת לבימ"ש.

ניתן לומר שחוק בית המשפט לענייני משפחה מהווה חידוש מהפכני הן מהבחינה הפרוצדורלית והן מהבחינה החברתית. שיטת ניהול המשפט המותווה על ידי החוק שונה מהדרכים האדוורסריות הרגילות והמקובלות , התוצאה האפשרית - שינוי בדין המהותי , בשל שינוי בשיטת הדיון. הגישה הכוללנית-אינטראקטיבית שבה מנוהלים הדיונים על פי חוק זה , והעובדה שעניינה של משפחה אחת נדון בפני אותו שופט , מכתיבה שינוי גישה ועמה גם שינוי מהותי והתוצאה - דיון כוללני בכל גזרה אחרת של הסכסוך בפני שופט אחד שבפניו מרוכז התיק כולו, על כל גווניו. ניסיון החיים מוכיח כי הפעלתם של בתי משפט לענייני משפחה בישראל נחלה הצלחה , וכי סכסוכים משפחתיים מורכבים וקשים באים על פתרונם המלא. נראה שלטווח ארוך השיטה תביא לצמצום מספר ההתדיינויות המשפטיות , שכן משהסתיים הסכסוך סיום אמיתי , לא ייפתחו תיקים נוספים בין אותם בני משפחה (ר' ארבל וגייפמן, שם, עמ' 452 ).

דה עקא , החוק אינו מתייחס למישור הפלילי ולתביעות פליליות שמקורן סכסוך בין בני המשפחה, הן במישור שבין ההורים לבין קרוביהם , והן במישור שבין הורים לבין ילדיהם. החוק למניעת אלימות במשפחה , התשנ"א - 1991 (סעיף 1(6)(ט) לחוק) מקנה סמכות מקבילה לבימ"ש לענייני משפחה, באשר הסמכות לפעול על פיו מסורה לבימ"ש השלום ולבתי הדין הדתיים. תכליתו - הגנה על בן משפחה הטעון הגנה מפני בן משפחה אחר ע"י מתן צו הגנה(סעיף 2 לחוק למניעת אלימות ) וניסיון להוביל את "האלים" לטיפול בבעייתו האמורה. יחד עם זאת נותר חוק זה במסגרת המשפט האזרחי.

נראה שהמגמה של חוק בית משפט לענייני משפחה הייתה שלא להעביר בשלבי ההקמה את המשפטים הפליליים של אלימות במשפחה לבית המשפט למשפחה (אם כי אין כל מניעה שלאחר ביסוסם של בימ"ש לענייני משפחה יעברו אף תיקים פליליים לשיפוטו). כן החוק קבע שאין לקבוע את תחומי הסמכות של בית המשפט למשפחה באופן שיביא לצמצום או לביטול בית המשפט לנוער , למעט מניעת פיצול ההתדיינות. החוק כאמור הסמיך את בימ"ש למשפחה לדון מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה , אך סמכות זו הושארה אף בידי בימ"ש השלום ובתי הדין הדתיים , ככל הנראה מתוך רצון לאפשר נגישות לבימ"ש הסמוך למקום מגורי בעל הדין המוגן.

לדעתי, ומהניסיון שנצבר, במסגרת הניסיון של שיפוט בתיקים פליליים במסגרת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ( בשבתו כבית משפט שלום ), נראה שגם עניינים פליליים של בני המשפחה, מבוגרים וקטינים, עשויים להיות נידונים על ידי בית המשפט לענייני משפחה. התנאי - קיומה של זיקה הדוקה בין מעשה העבירה שבכתב האישום לבין יחסי המשפחה וכאשר גזר הדין בעניין הפלילי משליך באופן ישיר והדוק על מערכת היחסים בתוך המשפחה.

יתכן ויש להוציא ממכלול זה פשעים חמורים אף אם הם נעשים במסגרת המשפחה, בגין אופיים, חריגתם באופן מהותי ממסגרת המשפחה והעניין הציבורי הנרחב שיש במניעתם מעבר לעניין המשפחתי הצר ( ר' דו"ח שיינבוים, הנ"ל , עמ' 22 ).

אלימות במשפחה

ניתן להגדיר אלימות במשפחה ( Domestic violence ), ובכלל זה התעללות נפשית Emotional abuse) ) , כהתנהגות נצפית של אדם ביחסים הבין אישיים שלו עם בין/בת זוגו ו/או עם ילדיו ו/או בני משפחה אחרים (הורים , אחים וכו') , כשתכלית ההתנהגות האמורה היא להשיג שליטה על הזולת. הצדדים יכולים להיות נשואים , חיים יחדיו , פרודים , חברים וידועים בציבור.

האלימות עלולה להיות פלילית ובכלל זה התעללות ו/או תקיפה פיסית , הטרדה ו/או הטרדה מאיימת Stalking) - ראה להלן הטרדה מאיימת ) , התעללות מינית וכו'. יש לציין שהתעללות נפשית , פסיכולוגית ומניעת הטבות כלכליות ברובן אינן בגדר התנהגות פלילית ותוגדרנה כעילה לתובענה במישור האזרחי , אך יש והתנהגות כזו תוביל לאלימות פלילית ו/או תהיה שלובה בה.

כל אחד עלול להיות קורבן לאלימות , ללא כל תלות בגיל , מין , גזע , תרבות , דת , חינוך , עיסוק , וסטטוס כלכלי. נשים וגברים הם בחזקת קורבנות פוטנציאליים לאלימות האמורה, אך עובדות החיים מלמדות שנשים הן רוב הקורבנות. ילדים הגדלים במשפחות בהן מצויה אלימות במשפחה בדרך כלל יסבלו אף הם מהתעללות ו/או הזנחה. מרבית הילדים בבתים אלו מודעים לאלימות המתרחשת. אף אם הילד אינו נפגע פיסית הרי הוא יגלה הפרעות התנהגותיות שמקורן בהפרעות רגשיות.

קשה לאפיין את "האלים". אין "אלים טיפוסי". בציבור הם עשויים לגלות מאפיינים של אדם חברותי , אוהבים לבן זוגם ולמשפחתם. לעיתים קרובות התעללות תעשה מעבר לדלת נעולה. הם ישתדלו בכל כוחם להסתיר את עובדת היותם אלימים וישתדלו לגרום לפגיעות בלתי נראות בקורבנם (מכות יבשות וכו') ו/או כאלו שאינן מצריכות פניה לרופא.

האלימות אינה מקרית ו/או מעידה חד פעמית. היא אינה מתרחשת בשל מתחים , שיכרות או שימוש בסמים. האלימות היא פעולה מתמשכת ואינטנסיבית במהותה "שהאלים" נוקט כלפי קורבנו מתוך כוונה לשלוט בו. עם הזמן רוכש האלים את הידע כיצד האלימות תפיק עבורו את שברצונו להפיק מקורבנו. האלימות כאמור יכולה להיות פיסית , מינית , אמוציונאלית ופסיכולוגית. ה"אלים" בדר"כ חסר כל ביקורת עצמית , אינו לוקח אחריות על מעשיו. לעיתים הוא מטיל את האחריות ליצירת האלימות על קורבנם. ברוב המקרים האלימות היא של גברים נגד נשים. אם כי חשוב לזכור שאישה יכולה להיות בגדר "אלים" וגבר בגדר הקורבן .

פן מעניין באלימות במשפחה הוא שרבים מקרב החווים "התעללות" (היא האלימות המדוברת כאן) אינם רואים עצמם כקורבן. ו"המתעלל" או "האלים" אינו רואה בעצמו ככזה. בדר"כ הדעה היא שאלימות במשפחה הנה אלימות פיסית , כמו הכאה. מכל מקום , אלימות במשפחה כפי שכבר ציינו יכולה לקבל פנים שונים כאמור. ניתן לומר שאם בן הזוג , בכל קשר בין זוגי , עושה מעשים מהרשימה הבאה , הרי הוא בגדר "מתעלל" , : - דוחף , מכה , סותר , מנער , בועט וכו' , מאיים , מאיים על הילדים , או בני משפחה אחרים , מאיים בהתאבדותו כדי להניע לעשות מעשה , משתמש או מאיים בשימוש בנשק , שומר או לוקח את ההכנסות הכספיות לעצמו , גורם לתחושת דיכאון או אי נוחות , כופה יחסי מין או לקיים יחסי מין שלא על הדרך הרצויה ו/או המקובלת על בין הזוג , מונע פגישות עם חברים , משפחה או מונע מהליכה לעבודה.

אלימות במשפחה אינה לעולם אירוע חד פעמי וניתן לתאר גלגל - אלימות (VIOLENCE WHEEL ) מאפיין , כאשר אלימות פיסית היא רק חלק אחד ממערכת של התנהגות אלימה.

הטרדה מאיימת - STALKING

"הטרה מאיימת" - מונח הבא לתאר רצף התנהגויות , שממנו משתמע חשש לפגיעה בחיים או בשלמות הגוף , הבא לידי ביטוי בהטרדות מסוגים שונים , בהגבלות על חופש התנועה ובאיומים מפורשים או משתמעים לפגיעה בחיים או בשלמות הגוף. זהו רצף התנהגויות שבמקרים רבים מסתיים בתקיפה , באונס או ברצח. עיקר המקרים מאובחנים על רקע מערכת יחסים בין בעלי קירבה אינטימית ( נישואין , ידועים בציבור , חברות ). קורבן ההטרדה המאיימת חי בתחושה של מתח וחרדה מתמידים , הפוגעת ביכולת התפקוד וביכולת ההתקשרות שלו עם זולתו.

בין ההתנהגויות המהוות "הטרדה מאיימת" ניתן לכלול : יצירת קשר באמצעים שונים כמו - הטרדות טלפוניות , מכתבים , דואר אלקטרוני וכו' , קביעת דפוסי פיקוח צמודים על הקורבן , בדיקת נוכחות הקורבן בביתו , מקום עבודתו , מקום לימודיו , מקום בילוייו וכו'. הבדיקה יכולה להיעשות הן באמצעות הטלפון ו/או מעקבים וכו' , מעשי הרס של רכוש אישי של הקורבן בבית ו/או במקום אחר , הפגנת נוכחות מכוונת ובולטת במקום פרטי ו/או במקום ציבורי , ללא הסכמה , איום בהתאבדות וכו'. הבעיה בכל אלו שאין הם נתפסים בהכרח כהתנהגויות אלימות או פליליות ולכן רמת הסיכון בהן עלולה להיות גבוהה.

ה - "הטרדה המאיימת" מהווה למעשה עבירה של היאחזות באדם אחר , הגורמת לנאחז לחוש כלוא וללא כל מוצא ( ר' ע' בשן "הטרדה מאיימת" , מראות המשטרה - ביטאון המשטרה , גיליון 183 , יוני - יולי 2001 , עמ' 3 - 5 ).

מהותית משתייכת העבירה האמורה למשפחת העבירות הכוללת - הטרדה מינית , אונס , גילוי עריות , ואלימות בין בני זוג. כיום הקודקס הפלילי הישראלי אינו מגדיר הטרדה מאיימת כעבירה מיוחדת , ולפיכך , מעשים ממאפייני ההטרדה המאיימת נופלים לגדרן של מספר עבירות פליליות לפי החוק : חוק הגנת הפרטיות , התשמ"א - 1981 , חוק העונשין , התשל"ז - 1977 - איומים - סעיף 192 , סחיטה באיומים - סעיף 428 , הסגת גבול - סעיף 447 , והטרדה - סעיף 30 לחוק הבזק , תשמ"ב 1982.

מן הראוי להביא את דברי בימ"ש בסוגיה זו , ב- ב"ש (מחוזי-ת"א) 91933/99 - ב מ"י נ' פולק , (טרם פורסם) , פסקה 13 לפס"ד של כב' השופטת רוטלוי , : - " מן הראוי לשקול חקיקת חוק מיוחד בדבר STALKING , היינו , אותה מסכת הטרדות , עיכובים ואיומים המקוימות מצד בני זוג כלפי נשותיהם ( גם בני זוג לשעבר או הידועים בציבור ) שיכלול ענישה חמורה. כיום מובאים נאשמים לדין בגין עבירות הטרדה ואיומים ,שהינן עבירות עוון , לבתי משפט שלום , מבלי שמובאת בפני בית המשפט התמונה הכוללת , שיש בה סיכון רב למתלוננת , ומבלי שקיימת מסכת התייחסות מחמירה אליהן. בדרך כלל יטו בתי המשפט לשחרר נאשמים ממעצרם בגין עבירות אלה ואף המשטרה לא תמהר ותזדרז בחקירתה בסוג זה של עבירות , כמו במקרה שלפני. מאידך, אם תהיה עבירה ספציפית , שתיקח בחשבון את המרכיבים המיוחדים האובססיביים של ההטרדות , המעקבים והאיומים , גם אם אינם מלווים באלימות פיסית , כי אז גדל הסיכוי , שכל מערכת אכיפת החוק , החל במשטרה וכלה בבתי המשפט , תתייחס ביתר רצינות אליה. כל מי שיבחן את הכרוניקה , הידועה לעתים מראש , של מעשי רצח נשים בידי בני זוגם , לא יופתע להיווכח , שנשים אלה הגישו פעמים רבות תלונות בגין הטרדות ואיומים שלא זכו להתייחסות רצינית ומעולם לא התלוננו על אלימות פיסית על אף שהסיכון לחייהן היה ברמה גבוהה". לדעתי לא די בכך ויש לתת את הדעת לתמונה בכללותה , אין די בענישה , יש צורך בראיה כוללת , מתוך גישה שיקומית , שחלק מימנה - ענישה משקמת. כי הרי זו בדיוק אמורה להיות תכלית הענישה של בימ"ש. חלילה לנו שהענישה של בימ"ש תהיה גזורה מהרצון לנקמה , אחרת ניתן יהיה חלילה לומר שיש בידינו מהאכזריות המאפיינת את הנאשמים בכגון דה".

ההתעללות

חוק העונשין אינו מגדיר את המושג "התעללות". גם בדברי ההסבר להצעת החוק ובדברי הכנסת לא ניתנה לו כל הגדרה ( ר' הצ"ח חוק העונשין (תיקון31 ), התשמ"ט - 1989 ה"ח 146 , דברי הכנסת , 28.11.89 בע' 609 ; וכן ע"פ 4596/98 פלונית נ' מ"י , פ"ד נד(1) , 145 - פסקה 12 - 17 ).

הסעיף העוסק בהתעללות בחוק העונשין , בתשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין ) הוא - 368ג' - התעללות בקטין או בחסר ישע ותו לא ( בהבחנה מסעיף 368ב' - תקיפת קטין וחסר ישע ומסעיפים 378 עד 382 העוסקים בעבירת התקיפה ). התוצאה היא - הגישה הקזואיסטית המאפיינת את המשפט הפלילי מחייבת לפרק את המסכת

המתמשכת המאפיינת את האלימות במשפחה לסעיפי אישום בודדים בגין עבירות מיוחסות : תקיפה , איומים , אינוס , כליאת שווא , הסגת גבול , פגיעה בפרטיות מכוח חוק ההגנה על הפרטיות, הטרדה מכוח חוק הבזק וכו'.

המשמעות המשפטית להתעללות אמורה להיות גזורה מתכלית החוק. נראה שחוק העונשין , במסגרת תיקון 31 לחוק האמור , מבטא מגמה חברתית שהתפתחה במיוחד בתקופה שקדמה לחקיקת התיקון. המודעות החברתית הגוברת לחומרת התופעה של פגיעה בקטינים ובחסרי ישע ולהיקפה , הניעה את המחוקק להחמיר עם מבצעיהם של מעשים אלו. מודעות זו גרמה להגברת המאבק בתופעות שליליות מהסוג האמור. התכלית הבאה לידי ביטוי בחוק העונשין היא הגנה על קטינים ועל חסרי ישע מפני פגיעות להן הם חשופים. ברור שקשה להכניס לגדר "חסרי ישע" בני משפחה כמו - אישה , אחים הורים (ר' הגדרת המושג בסעיף 368א' לחוק העונשין ). וחסרים אנו אפוא התייחסות להתעללות המאפיינת את האלימות במשפחה אך אין סיבה שלא נגזור מהתעללות בקטין לעניין ההתעללות בכלל וכדלקמן.

מנוסח סעיף 368ג' ניתן ללמוד כי המחוקק מכיר בשלושה סוגים של התעללות : התעללות גופנית , התעללות מינית , והתעללות נפשית. אם כי הגבולות שבין סוגי ההתעללות הינם לא אחת מטושטשים , כך יתכן ונמצא שמקרים של התעללות מינית יכול שיכללו גם התעללות גופנית-פיזית. מקרי התעללות פיזית והתעללות מינית יכללו מטבע הדברים גם התעללות נפשית (ר' ע"פ 4596/98 פלונית הנ"ל , פסקה 12 ).

מה בין "התעללות" ל - "תקיפה"

נראה כי התעללות , והתעללות גופנית בכלל זה , מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם , המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרי תקיפה סתם. היות ההתעללות התנהגות הטומנת בחובה אכזריות , אטימות לב , הטלת אימה ו/או השפלה מקנה לה את התווית הבלתי מוסרית , שאינה נלוות בהכרח לכל מעשה עבירה הכרוך בשימוש בכוח.

הפסיקה מיעטה מלדון במשמעות הביטוי "התעללות" וטרם ניתנה לו הגדרה ממצה. יחד עם זאת הפסיקה העניקה תוכן לעבירת ההתעללות , ובעיקר הסתפקה בהצגת יסודות העבירה והתכונות המאפיינות , לפי שיטת המשפט הרווחת , מקרים של "התעללות" - זו עבירה התנהגותית , אי לכך אין התביעה נדרשת להוכיח גרימת נזק בפועל לקורבן בבואה להוכיח את ביצועה של עבירת ההתעללות. יש שההתעללות על גווניה השונים תעשה על ידי מעשה אקטיבי , אם כי יכולה היא לשאת אופי של מחדל. כך למשל ניתן לתאר מצב של הזנחה והרעבה שיגיעו לכדי התעללות על גווניה ( פיסית , נפשית ). באופן כללי ניתן לומר ש- "התעללות פיסית" תאופיין בהתנהגות , בין במעשה ובין במחדל , הכוללת שימוש בכוח או באמצעי פיסי אחר כלפי גוף הקורבן , אם במישרין ואו בעקיפין , ויכול שתגרום נזק או סבל פיסי ו/או נפשי.

בימ"ש יכול ללמוד על היות ההתנהגות כבעלת יכולת לגרימת נזק או סבל , בין היתר , מסוג וטיב המגע או האמצעי שהופעל , ממידת ועוצמת הכוח שהופעל כלפי הקורבן , מהנסיבות ומהקשר בהן הופעל הכוח ו/או האמצעי הפיסי, מתדירות ומשך הזמן בהם הם הופעלו, משיטתיות ההפעלה, מחריגות ההתנהגות ומידת סטייתה מהמקובל בחברה וכו' .

ברור שהוכחת נזק ממשי או נפשי לקורבן עשויה לשמש ראייה להוכחת התממשות הפוטנציאל שהיה גלום בהתנהגות לסבל ולנזק , ואת חומרת וחריגות המעשה שדידו נטען - התעללות.

בימ"ש חייב להיות ער לכך שבמקרים רבים מצוי הקורבן בעמדת נחיתות וביחסי תלות כלפי המתעלל בו. ממילא יתכן ומשקל עמדת הקורבן , בבוא בימ"ש להעריך את טיב ההתנהגות , עוצמתה , ומידת הפוגענות שבה , יהא מועט. תיתכנה נסיבות בהן הקורבן כלל לא חש כל השפלה או שלא הכיר ביחס האכזרי שהופנה כלפיו. המסקנה המתבקשת היא - נקודת המבט המכריעה לצורך קביעת התקיימותה של התנהגות העולה לכדי התעללות היא זו של האדם הסביר , הווה אומר , נקודת מבט אובייקטיבית הבוחנת את התנהגות המתעלל כלפי קורבנו .

הפסיקה נתנה מספר סממנים אופייניים להתנהגות המהווה התעללות. על אף שאין בסממנים אלה כדי להוות רשימה סגורה וממצה, יש בהם כדי לסייע לבימ"ש באבחון התנהגות העולה כדי התעללות : בדר"כ בימ"ש יטה לראות "התעללות" מקום שמדובר בסדרה מתמשכת של מעשים ו/או מחדלים. כאשר מדובר ב"התעללות פיסית" מתמשכת על פני זמן , תתכנה נסיבות בהן כל מעשה ו/או מחדל, כשלעצמו , לא ישא אופי של אכזריות או השפלה. אך בהצטברות המעשים ו/או המחדלים והתמשכותם על פני הזמן , הם שיעלו לכדי חומרה , אכזריות , ביזוי ו/או הטלת אימה שישכללו התעללות.

מעשה התעללות קל לזיהוי כאשר הוא מורכב מסדרת מעשים ו/או מחדלים , אך יש לזכור שאף מעשה ו/או מחדל חד פעמיים יכול שיהוו מעשה התעללות. אך כדי שפגיעה פיסית חד פעמית תהווה התעללות יש לייחדה מתקיפה , וכמסייעים בהבחנה יהיו : מידת האכזריות , עוצמת הפחד והאימה , עוצמת ההשפלה והביזוי או בפוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה , פיסית ו/או נפשית. סממן בולט המאפיין התעללות מתבטא בכך שבדרך כלל נועדה ההתנהגות להטלת מרות, להפחדה, לענישה, לסחיטה , הווה אומר - התכלית צבירת כוח ושליטה , הם תכלית האלימות במשפחה.

המתעלל ימצא בדר"כ בעמדת כוח או מרות כלפי קורבנו , זה האחרון ימצא בעמדת נחיתות ובלי יכולת להגן על עצמו. תוצאת הפערים האמורים - ההשפלה והטלת האימה על הקורבן שלובים באופן מובנה במעשה ההתעללות.

עבירות נוספות שבגדר אלימות במשפחה

הסעיפים בחוק העונשין המתייחסים ישירות לאלימות במשפחה , אם כי במישור ההחמרה בענישה בעיקר , הם - סרסרות למעשי זנות - סעיף 199(ב) , שידול למעשה זנות - סעיף 201(ב) , שידול וסיוע למעשה בלתי מוסרי - סעיף 209(ב) , חובת הורה או אחראי לקטין - סעיף 323 , חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות -סעיף 335 (ב) ( מתייחס רק לעבירת הפציעה הקבועה בסעיף 334 ) , הפרת חובה של הורה או אחראי - 337 , עבירות מין במשפחה - 351, הזנחת ילדים ומושגים אחרים - סעיף 362, נטישת מושגחים - סעיף 363, מסירת קטין בהתנערות מזכויות וחובות - סעיף 365 , תקיפות בנסיבות מחמירות - סעיף 382 ( המתייחס לעבירות המנויות בסעיפים - 379 - דין תקיפה סתם ו - 380 - תקיפה הגורמת חבלה ממשית ).

עבירות שראוי שתכללנה בגדר אלימות במשפחה

הסעיפים בחוק העונשין שמהראוי שיתייחסו אף הם לאלימות במשפחה , לאו דוקא במישור הענישה בלבד , הם - איומים - סעיף 192. המניח לקטין לדור בבית זנות - סעיף 208 , , התנהגות פסולה במקום ציבורי - סעיף 216 (2) , המתת תינוק - סעיף 303 , העלמת לידה - סעיף 311 , אחריות לחסרי ישע - סעיף 322 , שלילת כושר ההתנגדות לשם ביצוע עבירה - סעיף 327 , חבלה בכוונה מחמירה - סעיפים 329(1) (2) (4) (6) , חבלה חמורה - סעיף 333 , שימוש ברעל מסוכן - סעיף 336 , סכנה לילדים - סעיף 340 , נטישת ילד - סעיף 361 , מסירת קטין להחזקה בתמורה -סעיף 364 , גניבת קטין - סעיף 367, המרת דתו של קטין - סעיף 368 , עבירות החטיפה - סעיפים - 369 - 376א' , כליאת שווא - סעיף 377 , סחיטה בכוח - סעיף 427 , סחיטה באיומים - סעיף 428 , נטילת נכסים לשם סחיטה - סעיף 430 , עושק - סעיף 431 , הסגת גבול - סעיף 447.

עבירות לבר חוק העונשין

יש לפעול להתאמתם של סעיפים בחוקים אחרים לעניין האלימות במשפחה - הטרדה - מכוח סעיף 30 לחוק הבזק, פגיעה בפרטיות - מכוח חוק הגנת הפרטיות וכו'.

נדגיש חוק העונשין כפי שראינו מכיל החמרה בענישה בהתייחס לעבירות בולטות , המאפיינות מקרים רבים של אלימות במשפחה , אך הוא אינו מתייחס לאלימות במשפחה כמכלול אחד היכול ללבוש צורות שונות וביטויי שונים. האלימות במשפחה במהותה היא בעיקר " התעללות" מתמשכת בבני המשפחה כולם ו/או חלקם. התעללות היכולה להיות - פיסית ו/או נפשית ו/או כלכלית (הזנחה , לקיחת נכסים , השתלטות על ההכנסות וכו'). בכך חולשתו של חוק העונשין בטיפול נכון בסוגיה החמורה.

הדילמות

מאפייני האלימות במשפחה על פניה השונים מחייבים את המסקנה הבלתי נמנעת שיש להתייחס לנושא זה שלא על הדרך המאפיינת את המשפט הפלילי בגישתו לעבירות הפליליות המבוצעות בין בני אדם "זרים" זה לזה. המאפיין את "הזרים" הוא - המקריות , החד פעמיות, העדר ההשלכה על מרקם החיים המשפחתיים, להוציא הנשיאה המשותפת בתוצאות העבירה( אובדן הכנסות , פגיעה בכושר ההשתכרות , הפגיעה הנפשית וכו' ). במקרים אלו ב"כ החברה, היא התביעה, מנסה באמצעות בימ"ש לגבות את המחיר הנדרש ממבצע העבירה הפלילית, בכך בדר"כ מסתיים המקרה. לא כן בענייני משפחה , מעורבות התביעה וטיפולה על פי דפוסי הטיפול הקיימים , הווה אומר , הגשת כתבי אישום בערכאות השונות , על פי סמכותם , והבאתו לדין של הנאשם בעבירות כפי שהן מצוינות בחוק העונשין העכשווי , אינו נותן מענה הולם לסוגיית האלימות במשפחה.

ההליכים המתנהלים לאור העקרונות המשפט הפלילים מחייבים כתב אישום , אך זה מטבעו דורש ציון " זמן ומקום" להתרחשות האירוע. אלימות במשפחה כפי שראינו מתאפיינת ברצף של אירועים, שתדירותם משתנה. השתכללות מעגל האלימות יכולה להימשך על פני תקופות זמן משתנות בהתאם לנסיבות ולאופיים של הנפשות הפועלות. אי לכך לציון "זמן ומקום האירוע" הוא חסר משמעות מובהקת כשדנים באלימות במשפחה. התייחסות קזואיסטית לאירועי אלימות במשפחה היא התייחסות שגויה. יש להתייחס לאלימות במשפחה כאל מכלול של אירועים העולים לכדי מסכת אחת. מסכת אחת הבנויה מפרקים פרקים, בעלי אופי משתנה, אך החוט המחבר את כולם הוא רצון "האלים " להשיג כוח ושליטה על קורבנו. להשגת מטרתו הוא מבצע "חוליות" בשרשרת אחת, במסכת אחת של התעללויות, העלולה להיות מורכבת מ - התעללות פיסית ו/או נפשית ו/או כלכלית. ההתייחסות הקזואיסטית עלולה להוביל במקרים רבים לכך שבהעדר ראיות על "זמן ומקום" בימ"ש יאלץ לזכות מחמת הספק את "האלים". נקל להבין את קשייו של קורבן לאלימות במשפחה לבודד אירוע מכלל המסכת ולציין את זמנו ומקומו. מבחינתו - האלימות , ההתעללות , לא פסקה מעולם היא החלה בנקודת "זמן ומקום" ונמשכה לאורך הזמן עם לכאורה הפוגות לכאורה (כי בין לבין הוא היה נתון לחרדותיו ופחדיו , מכווץ בתוך עצמו ומבודד מסביבתו , תוך ניסיון נואש להסתיר את המתרחש מעיני משפחתו וחבריו). זיכוי מחמת הספק - הוא בחזקת "תעודת יושר" ל"אלים" ונקל לתאר את מצבו של הקורבן ומעמדו המשפחתי לאחר זיכוי שכזה. סביר להניח שכעת האלימות תגבר ותחריף ביתר שאת. כבר הביע בימ"ש את דעתו בעניין בקובעו שאין בזיכוי פלילי כדי לשלול קיומה של אלימות במשפחה. נטל ההוכחה וטיב הראיות בהליך הפלילי שונים לחלוטין מנטל ההוכחה וטיב הראיות לצורך דיני משפחה וההליכים האזרחיים. העמדה לדין במשפט פלילי היא למעשה על אלימות פיזית, בא בשעה שאלימות במשפחה יכולה להיות אלימות נפשית , שהיא בדרך כלל קשה יותר , מסוכנת יותר והרסנית יותר מהאלימות הפיזית (השופט ח' פורת ב - ע"מ (ת"א) 1008/00 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)).

אנו נוכחים שבמרבית ההליכים הפלילים בנושאי האלימות במשפחה המתלוננת ( שהן מרבית הקורבנות ), מנסה מיד לאחר הגשת התלונה במשטרה לבטלה ו/או לטעון שהובטח לה שרק יזהירו את "האלים" ו/או חוזרת בה מהודעתה במשטרה בעת מתן עדותה בבימ"ש ו/או מנסה להמעיט בחומרת המעשה עליו מובא הנאשם לדין. בדר"כ מתברר שכל המשפחה - הורים , אחים , ילדים - לוקחת חלק במתרחש. לא פעם מתעורר הצורך להכריז על המתלוננת - "עד עוין" ו/או שיש צורך בהוצאת "צו הבאה" כנגדה , אם כי ברור שהאפקטיביות של הצעדים הללו מוטלת בספק בהיבטים שונים ובעיקר בהיבט הדאגה לקורבן ולזכויותיו. הקורבן , בדר"כ האישה , נחשפת ללחצים עצומים , ואין הכוונה רק ללחצים מצד "האלים" , אלא ללחצים הנובעים מהצורך לשאת כעת בעול פרנסת המשפחה , הרצון לשמור על שלמות המשפחה , הדאגה לילדים הקטינים , והחרדה העמוקה מהשבר העמוק הפוקד את המשפחה לאור ההליכים שהמדינה החלה בהם - הליכים פלילים נגד מי שנחשב על פי התפיסה הרווחת גם היום - ראש המשפחה ומפרנסה העיקרי. הקורבן הופך לקורבן ההליכים עצמם ולתוצאתם. ונראה אפוא שיש לתת את הדעת להתאמת סדרי הדין הפלילי להליכים בהם נידונים מקרי האלימות במשפחה.

מעצם טבעם של דברים , הבאתו לדין של "האלים" שבמשפחה אינה מסיימת את העניין - הן במישור שבין "האלים" לקורבנו , הן במישור של ה"האלים" עם שאר בני המשפחה במעגל הראשון ו/או השני והשלישי. רשמיו של ההליך ותוצאותיו ימשיכו ללוות את המשפחה לאורך זמן - ואם לא תינתן הדעת לתוצאות האפשריות הרי שהעניין יוביל לפירוקה של המשפחה. המשמעות , ולו מהגישה התועלתנית , עלויות כלכליות כבדות שבהן בסופו של עניין נושאת המדינה - החזקת ילדים במוסדות , אמנה , תמיכה בבין הזוג , הקורבן. ולמעשה אף ב"אלים" עצמו , לצורך שיקומו ו/או תמיכה כלכלית בו כמתחייב על פי חוק.

נראה שהאינטרס החברתי העליון הוא הניסיון לשמור על שלמות המשפחה עד כמה שניתן. אם עולה שלא ניתן לשמור על שלמותה , הרי יש לפעול כך שפירוק המשפחה יעשה בעלויות המינימליות ביותר , תוך הבטחת האינטרסים של כל המעורבים. בראש ובראשונה יש לדאוג לעניינים של הקטינים, שבדר"כ הוצאותיהם, בדרך זו או אחרת , ירבצו ברובם על המדינה.

מעבר לגישה התועלתנית עומדים ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עם כל הנגזר מכך בהיבטים ההומניים , חברתיים , חינוכיים , תרבותיים , שכולם מובילים למסקנה שעל המדינה לטפל בסוגיה האמורה באופן שונה מהותית מאופן הטיפול בפלילים, על בימ"ש ליתן דעתו גם לקושי ולבעייתיות של ההכרעה במשפט של אלימות במשפחה על רקע של משברים ומאבקי גירושין. עליו לשקול את הראיות בזהירות מרבית - "יש לזכור ולא לשכוח , שמטבע הדברים הנסיבות באירועים מסוג זה רווים אמוציות ומתח. הגרסאות של הצדדים מנוגדות זו לזו , ולעיתים אפילו בשוגג ובלי משים מובלע עיקר ומועצם הטפל. עובדות הופכות להערכות ולהפך. זאת ועוד, אפשר וסביר שבעבירות מסוג זה, במיוחד כשהצדדים מצויים בעיצומו של מאבק גירושין, יעשה כל צד, או אפילו שניהם, שימוש טקטי ואסטרטגי בהליכי המשפט הפלילי והחקירה לקידום אינטרסים בהליכים המתבררים בפני ערכאות אחרות. לכן בנסיבות אלה ומהטעם שעסקינן בהליך פלילי, הפרוטוקול וחומר הראיות יבדקו בקפדנות מרביים. לכל ספק תינתן פרשנות מרחיבה לטובת הנאשם" ( ר' ע"פ (ת"א) 71300/99 פלוני נ' מ"י , פסקה 4 לפס"ד של השופט ז' המר ).

הענישה של המורשע בעבירות של אלימות המשפחה צריכה התייחסות מיוחדת לאור השלכותיה על המרקם המשפחתי כולו. בית המשפט העליון חזר ופסק כי תופעת האלימות במשפחה , שהפכה למרבה הדאבה לנפוצה , ועל החברה להוקיע ולהביע את סלידתה בכל דרך מתופעה זו אותה יש לעקור מן השורש (ר' ע"פ 2776/98 פלוני נ' מ"י פסקה 5) אם כי נראה כי יקשה לבטלה מן העולם כליל. תרומת בימ"ש בעניין זה היא תגובה עונשית קשה וכואבת, שיש בה כדי להעניש ולהרתיע את העבריין ולהוות התראה לאחרים כמותו (שם). על מנת להביא לצמצום התופעה. יחד עם זאת מצווה בימ"ש לבחון בכל פעם מחדש , אם ההליכה בנתיב שהתוותה הפסיקה , גם במקרה המונח לפניו , לא יהיה כרוך בה נזק ששיעורו גדול מהתועלת , ובעיקר אם הוא אינו כזה העלול לפגוע גם בקורבנו של מעשה העבירה , הואיל ואם כן יקרה , נמצא הקורבן נפגע פעמיים ( ר' ע"פ 1110/00 מדינת ישראל נ' פלונים, פסקה 5 לפס"ד של השופט א' א' לוי ). יש אפוא לתת את הדעת לפרק הענישה והשיקום המתייחסים לנאשמים באלימות במשפחה.

חוק סדר הדין הפלילי

מהמפורסמות הוא שלסדרי הדין הננקטים בערכאה שיפוטית נתונה השפעה גדולה על עיצוב הדין המהותי שיווצר בה. לא נראה לנו שיש להירתע מכך שעם מתן סמכות לבימ"ש לענייני משפחה לדון בפלילים התוצאה תהא שהדין המהותי , הענישה , השיקום ושילובו בתוך הענישה שתפסק יהיו שונים מאלו אליהם תגיע מערכת המשפט הדנה בפלילים שאינם בגדר אלימות שמשפחה. לכתחילה למייסדי בימ"ש לענייני משפחה היה ברור שמעצם טבעו ומהותו של בימ"ש זה הרי על פי סדרי הדין והראיות הנקוטים בו , מוביל ביהמ"ש פסיקה המגבשת דין מהותי בסוגיות אזרחיות הנידונות בו השונה מזה הנפסק באותן סוגיות אך שלא בגדר " סכסוך במשפחה". תופעה שתלך ותעצים ככל שבימ"ש יקבע את מקומו הראוי במרקם בתי המשפט במדינה. אין סיבה לדעתי שלא כן יווצר בפלילים בתחום האלימות במשפחה.

שיטת הדיון בשיטה שלנו היא השיטה האדוורסרית. המשפט מנוהל על ידי הצדדים ותפקיד השופט פאסיבי. בימ"ש אינו יוזם את ההליכים ולתביעה נתון שיקול דעת נרחב לגבי פתיחת ההליך הפלילי. כתב האישום ותשובת הנאשם לאישום הם אשר קובעים את גדר המחלוקת בין הצדדים. דה עקא , הליך הפלילי בענייני משפחה מקרין באופן ישיר ובאופן עקיף על כל בני המשפחה ומהראוי הוא שתינתן לבימ"ש הסמכות להתערבות בפנים שונים כדי להבטיח את זכויותיהם של שאר בני המשפחה ובעיקר של הקטינים. אחרת נוצר מצב שבני המשפחה בנוסף להיותם קורבן האלימות הם הופכים לקורבן השיטה. יש אפוא להרחיב את סמכויות בימ"ש הדן בפלילים במשפחה , כפי שאמנם נעשה בסעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה , תשנ"ה - 1995 , לסטות מהוראות הדין בעניינים פורמאליים , כל עוד אין כל חשש לעיוות דין (עקרונות היסוד של השיטה יבטיחו בדר"כ שלא יהא עיוות דין ) , מעבר לסמכות הנתונה כיום לבימ"ש על פי הקבוע בסעיף 3 לחסד"פ. יתר על כן נראה לנו נכון שלבימ"ש היושב בפלילים הנודעים לעניין האלימות במשפחה יוענקו סמכויות הנתונות לשופט בשיטה הקונטיננטלית , הווה אומר יהא יותר " שופט חוקר" על כל המשתמע מכך.

הכלל הוא שבית המשפט מקיים את דיוניו בפומבי (סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב ) תשמ"ד - 1984). לכלל מספר חריגים אשר במסגרתם רשאי בימ"ש להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות , כגון מטעמים של בטחון המדינה , הגנה על המוסר , הגנה על ענינו של קטין וכיוצ"ב ( סעיף 68(ב) לחסד"פ). נראה לנו ש יש להעניק לבימ"ש סמכות נרחבת להחליט שדיונים בפלילים בענייני משפחה יהיו בדלתיים סגורות. אותו הגיון המוביל להכרעה שענייני משפחה אזרחיים ידונו בדלתיים סגורות ( סעיף 68(ד) לחסד"פ) אמור להוביל מקל וחומר למסקנה שכך יש לנקוט כאשר נידונות סוגיות פליליות בין בני משפחה, אם כי יש לדעתי אף בעניין זה למצוא את האיזון הרצוי בין העניין הציבורי וזכות הציבור לדעת בין השמירה על הפרטיות של המשפחה. האיזון הנכון יוביל לדעתי לכך שענייני משפחה , אזרחיים ופליליים , בחלקם ידנו בדלתיים פתוחות ובחלקם בדלתיים סגורות , והעניין יהיה מסור למותב הדן , שיכריע בהתאם לנסיבות והסוגיות שבפניו.

בעלי הדין וייצוגם

סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) , תשמ"ב - 1982 ( להלן - חסד"פ) קובע - המאשים - המדינה , הווה אומר , בפלילים הסוגייה חרגה מגבולות המשפט הפרטי. למדינה האינטרס להילחם בפלילים, ובענייני משפחה על אחת כמה וכמה - האינטרס הוא של המדינה. אינטרס זה מטיל עליה חובה מיוחדת , מעצם היות המשפחה החוליה הבסיסית של המרקם החברתי , לטפל בסוגיית הפלילים שבגדרי המשפחה עם תשומת הלב הנדרשת , כשהתכלית - שיקום המשפחה , אלא אם המסקנה היא שלא ניתן לעשות כן, מיזעור הנזקים לבני המשפחה , וממלא מיזעור התשומות שהמדינה תידרש להשקיע. זאת אפשר יהיה להשיג עם ההתאמות הנדרשות גם במישור החסד"פ וכדלקמן.

סעיף 12 מונה את התובעים בפלילים. לדעתי, מן הראוי שהתובעים, ב"כ המדינה, בסוגיות האלימות במשפחה יהיו תובעים בעלי התמחות בדיני המשפחה , על מכלול הנושאים הכרוכים בדינים אלו. אין דומה תובע בפלילים "סתם" כתובע בפלילים שיתמחה בענייני משפחה. כך למשל מצאנו שהתובעים המופיעים בפני בימ"ש לענייני משפחה במחוז Maui שבמדינת הוואי , ארה"ב , הם תובעים שהתמחו בדיני משפחה. כאשר התכלית של העמדת תובעים המומחים בדיני משפחה נובעת מרצונה של המדינה להבטיח יותר רגישות והליכים אפקטיביים יותר במקרים פליליים בהם מעורבים קטינים ואו בגירים בני משפחה (ר' http://www.co.maui.hi.us/departments/attorny/family.html ).

אלימות כלפי נשים , כפן אחד מעניין אלימות במשפחה , מטופלת כיום , בכל הנוגע להגשת כתבי אישום , על ידי המשטרה בעבירת "הקלות יותר" ועל ידי הפרקליטות בעבירות החמורות. מציאות זו גוררת לתופעה שחלק מהתיקים מובאים על ידי תובעים משטרתיים וחלקם על ידי ב"כ הפרקליטות. בימ"ש כבר הביע את דעתו שמציאות זו יוצרת אי שוויון בין הנאשמים , כמו בין הקורבנות , שהרי רמת הענישה משתנה בהתאם לסוג העבירה וערכאה. תופעה זו הביאה את בימ"ש להביע את דעתו שכל תיקי האלימות כנגד נשים , ולדידנו כל תיקי האלימות המשפחה , יועברו בדרך אחידה , באמצעות ב"כ הפרקליטות. שיקול הדעת יהיה אז אחיד ושיוויוני ( ר' ב"ש (מחוזי- ת"א) 91933/99 מ"י נ' פולק , טרם פורסם , פס"ד של השופטת רוטלוי , פסקה 13 ). בימ"ש אמר :

"יתרה מזו , אם אכן המחוקק הביע את דעתו באשר ליחסו לסוג זה של עבירות ואם מערכת אכיפת החוק רוצה להביא לידי ביטוי ומיצוי את העניין, שיש לה במלחמה בתופעה קשה זו, יש לאפשר לפרקליטות להגיש את כתבי האישום הללו ובכך לתת ביטוי למעמדן של עבירות אלה" (שם).

סעיף 15 לחסד"פ דן במינוי סניגור מטעם בימ"ש - נראה שבענייני משפחה, לאור האינטרס העליון של המדינה בשיקום המשפחה, מן הראוי שהסניגור ימונה בכל המקרים על ידי בימ"ש. סיבה נוספת נעוצה בעובדה שעלויות הסניגור הם כבדות ביותר , והוצאתם על ידי הנאשם מטילה למעשה עול כלכלי כבד גם על הקורבן ושאר בני המשפחה. לכך השלכה ישירה על נכונותו של הקורבן , ביודעו שאף הוא נושא בעליות אלו , להמשיך ולשתף פעולה עם המדינה בהליכים הננקטים נגד הנאשם .

תלונה , חקירה והעמדה לדין

כל אדם רשאי להגיש תלונה למשטרה על שבוצעה עבירה ( סעיף 58 לחסד"פ). על המשטרה מוטלת החובה לפתוח בחקירה כאשר נודע לה על ביצוע עבירה , אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת (סעיף 59 לחסד"פ). הדיבור "בכל דרך אחרת" בעל חשיבות עצומה כאשר עסקינן באלימות במשפחה - נוכח הרתיעה של בני המשפחה להתלונן , ולנוכח התופעה שלאחר שבן משפחה התלונן על אלימות במשפחה , ניסיון החיים מוכיח , שברבים מאוד מהמקרים ( בדר"כ דווקא באותם מקרים בהם יש סיכוי כל שהוא לשיקום המשפחה אם מתוך תחושה סובייקטיבית של הקורבן ו/או מסיבות אובייקטיביות ) המתלונן יסוג , הן על ידי בקשותיו מהמשטרה ו/או מהתביעה לסגור את התיק ו/או הן על ידי התחמקותו מבימ"ש. רבים מאלו כשיעידו בפני בימ"ש ינסו להציג תמונה שונה של הנסיבות , ינסו לרכך את חומרת המעשה וכו'. החשיבות של הדיבור האמור היא בכך שזה מאפשר למשטרה להעתיק את מרכז הכובד מבן המשפחה אליה עצמה. לדעתי יש לעשות כל הניתן שלנאשם יובהר שהמשטרה היא החוקרת ועילת החקירה נובעת בעיקר ממקורות שמחוץ למשפחה. בני המשפחה בהקשר האמור יהוו עדים הנדרשים למשטרה , ב"כ החברה - המדינה , להוכחת אשמתו של הנאשם. לצערנו אנו נוכחים לדעת שבמרבית המקרים המשטרה אינה מתחילה בחקירה מסודרת ללא תלונה של בן משפחה על אלימות במשפחה ויש לשנות את ההוראות כך שהתופעה תצומצם למינימום הן בפקודות הקבע של המטה הארצי של המשטרה והן בהנחיות אגף חקירות של המשטרה.

גבייה מוקדמת של עדות

הליך היכול לסייע בהשגת התכלית עליה עמדנו בסעיף הקודם הוא הליך של גביית עדות מקודמת בשינויים המחויבים וכדלקמן.

עדות מוקדמת הינה עדות הנגבית על ידי בימ"ש שלא במסגרת הדיון על פי כתב אישום , וזאת בין אם הוגש כתב אישום ובין אם נפתחה חקירה בעבירה וטרם הוגש כתב אישום. המדובר בשמיעת עדות בשלב מוקדם יותר מאשר הקבוע לשמיעת עדותו של העד , ומחוץ לסדר הדין הרגיל ( ר' קדמי , " על סדר הדין הפלילי " , מהדורת תשנ"ז - 1997 , עמ' 561 ואילך ).

סעיף 117 לחסד"פ קובע לאמור :

"117. גביה מוקדמת של עדות

הוגש כתב אישום לבית משפט , רשאי בית המשפט , לבקשת בעל דין , לגבות עדותו של אדם לאלתר , אם ראה שהעדות חשובה לבירור האשמה וכי יש יסוד סביר להניח שאי אפשר לגבותה במהלך המשפט או אם מצא שיש חשש שאמצעי לחץ , איום , הפחדה , כוח , ראו הבטחת טובת הנאה יניאו את העד מלמסור עדות אמת במהלך המשפט ; נפתחה חקירה בעבירה ועדיין לא הוגש עליה כתב אישום רשאי לעשות כן בית משפט השלום או בית משפט מחוזי לבקשת תובע או לבקשת אדם העשוי להיות נאשם בעבירה "

ממאפייני האלימות במשפחה הם " אמצעי לחץ , איום , הפחדה , כוח , ואו טובת הנאה" כלפי מי מבני המשפחה. יש בכך כדי להוות סיבה מספקת שהליך גביית עדות מוקדמת יקבע כהליך קבוע בהליך פלילי הנוגע לאלימות במשפחה. למעשה מה שמוצע הוא - שסעיף 117 לחסד"פ יותאם כך שיקבע שבענייני אלימות משפחה , מיד עם היוודע למשטרה על ביצוע עבירה , אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת , לאחר חקירה ראשונית שיש בה כדי להניח יסוד סביר לגיבוש כתב אישום , יובא החשוד , הקורבן הנטען והעדים הנדרשים , הם בני המשפחה המעורבים , לפני בימ"ש לגביית עדות ראשונית. התכלית - צמצום אפשרות ההשפעה על בני המשפחה שבגדר קורבן לאלימות , מתן אפשרות לבימ"ש להפעיל את סמכותו להתערב כדי לשמור על זכויותיהם ושלומם של בני משפחה החשופים לאלימות , בדר"כ יהיו אלה קטינים , חסויים וחסרי ישע , מתן אפשרות להורות לגורמי הטיפול להתערב ולעשות לשיקום המשפחה ככל הניתן. בעניין זה עומדים לרשות בימ"ש פקידות הסעד , העו"ס המשפחתיות ויחידת הסיוע שליד בימ"ש. מתן סמכויות של שופט חוקר ( מעין אלו הקבועות בחוק חקירת פשעים וסיבות מוות , תשי"ח - 1958 ) לדן בבימ"ש לענייני משפחה יהא בעל חשיבות עצומה בשלב זה. על פי טיבם של סמכויות אלו הליכי החקירה יהיו הליכי בירור "אינקוויזיטורים" , כאשר השופט הוא הגורם היוזם בחקירת העדים ובאיסוף הראיות , והוא המכוון את התפתחות החקירה. בסמכות השופט תהא הסמכות להורות על הגשת כתב אישום ו/או להמיר זאת בהליכי שיקום וכו'.

במקרים רבים אנו עדים לכך שעובר זמן רב מיום הגשת התלונה והפתיחה בחקירה המשטרתית ועד להגשת כתב אישום , קיום הליך של גביית עדות מוקדמת כהליך חובה , מיד עם גיבוש יסוד סביר להגשת כתב אישום פועל יוצא מהחקירה המשטרתית , יביא לכך שפרקי הזמן בהם יטופלו תיקים פלילים בגדר אלימות במשפחה יתקצרו וממלא סיכוי השיקום של כל המעורבים יגדלו , הרווח למדינה - עלויות מופחתות.

יש לשנות את הוראות סעיף 117 לחסד"פ כך שזכות הפניה לבימ"ש בבקשה לגביית העדות המוקדמת תהיה מסורה לא רק לתובע , לנאשם ולחשוד בעבירה (טרם הגשת כתב אישום ) , הם בעלי הדין הלכה למעשה בהליך הפלילי , אלא אף לבן משפחה המעונין. ההצעה היא מעין הקבוע בתקנה 258כ' לתקסד"א בדבר "בקשה ליישוב סכסוך" , אלא שכאן הוא בעניין פלילי. הפניה לבימ"ש תעשה לבקשת בן המשפחה באמצעות התביעה , ובהעדר הסכמת התביעה , יהא רשאי בן המשפחה המעורב לפנות לבימ"ש לו תהיה מסורה הסמכות להכריע במחלוקת שבין התביעה לבין בן המשפחה המעורב ( ראה להלן - קובלנה ).

הסדר מעין זה המוצע קבוע בסעיף 117א' הקובע את סדרי העדות המוקדמת ביחס לקטינים מתחת לגיל 14. הסעיף האמור קובע שכאשר הוגש כתב אישום או נפתחה חקירה באחת העבירות המנויות בתוספת לחוק לתיקון דיני הראיות ( הגנת ילדים ) , תשט"ו - 1955 , רשאי בית המשפט לגבות עדות של ילד מתחת לגיל 14 , בהתקיים התנאים הבאים : הוגשה בקשה לכך על ידי תובע או מי שעלול להיות נאשם בעבירה. וכן ניתנה הרשאה של חוקר נוער לגביית העדות. במקרה זה אין צורך בהתקיימותם של התנאים האחרים לגביית עדות מוקדמת כקבוע בסעיף 117 לחסד"פ ( קרי - העדות חשובה לבירור האשמה , או מתקיים אחד מאלה : יש יסוד סביר להניח שלא ניתן יהיה לגבות את העדות במהלך המשפט מסיבות שונות , יש חשש שאמצעי לחץ , איום , הפחדה , כוח או הבטחת טובת הנאה יניאו את העד מלמסור עדות אמת במהלך המשפט). העבירות המנויות בתוספת הן : עבירות זנות ותועבה - סעיפים 199 - 214 , עבירות מין - סעיפים 345 - 351 , עבירות של אחראי על קטין - סעיפים 368א' , 337 , 368ב'ו - 368ג' (תקיפה והתעללות בקטין וחסר ישע , בהתאמה ). נראה לנו שאין כל סיבה שלא להרחיב את ההליך ללא כל מגבלת גיל ועל כל העבירות שבגרי האלימות במשפחה , ובמתכונת שהוצעה לעיל

בענייני פלילים הנוגעים לאלימות במשפחה בית המשפט יהא רשאי אפוא להתחיל בהליך ראשוני של "גבייה מוקדמת של גביית עדות" , או בשם הולם יותר - "הליך לפתיחת תביעה פלילית בגין אלימות במשפחה" לאו דווקא כאשר מתקיימים התנאים המצטברים האמורים , אלא די בכך שלמשטרה , באמצעות התביעה , יסוד סביר להניח שלפניה אלימות במשפחה , אם מתוך תלונה של בן משפחה ו/או אם מכל מקור אחר ( גורמי טיפול לסוגיהם , רופא , אחות , מורה , חברים , אנשי הקהילה וכו' )

לבימ"ש תהיה הסמכות להורות על פי הנסיבות וחוות הדעת שימסרו לו ע"י פקידי הסעד , עו"ס , יחידת הסיוע, להורות על הגשת כתב אישום , להמיר את הגשת כתב האישום בהליכי שיקום וכו'.

כיום הסמכות לגבות עדות מוקדמת מסורה לכל שופט של בית משפט שלום או בית משפט מחוזי (ע"פ 2595/90 כחלון נ' מ"י , פ"ד מז(3) 540 ) , הסמכות צריכה להישאר בידם כמובן , אך לשופט בימ"ש לענייני משפחה תהיה הסמכות האמורה. הסמכות תהא מוקנית לכל שופט של בימ"ש לענייני משפחה לו הסמכות המקומית והעניינית לדון , והוא נקבע על ידי סגן הנשיא לענייני משפחה. לאחר שנקבע שופט או הרכב שידון בתיק הסמכות תהיה מוקנית לשופט , להרכב כולו או לאב בית הדין.

קובלנה

על אף האמור בסעיף 11 לחסד"פ , שהמאשים היא המדינה , רשאי כל אדם להאשים בעבירה המנויה בתוספת השניה על ידי הגשת קובלנה לבימ"ש ( סעיף 68 לחסד"פ). נראה לנו שבענייני משפחה הליך הקובלנה ביחס לכל העבירות שבגדר אלימות במשפחה יכול להוות את תחילתו של "הליך לפתיחת תביעה פלילית בגין אלימות במשפחה ". הוגשה קובלנה - השופט היושב בהליך הראשוני האמור , יעביר לתביעה העתק ממנה (סעיף 71 לחסד"פ ). בכל מקרה התביעה תנוהל על ידי התביעה , בהתאם לתוצאות ההליך האמור ( שם) אלא אם הגיע בימ"ש , לאור הנסיבות שהונחו בפניו , למסקנה שיש בידי הקובל לנהל את התביעה ( סעיף 73 לחסד"פ) .

הזמנת עדים וחקירתם

לאור "הליך לפתיחת תביעה פלילית בגין אלימות במשפחה " , עם הגשת הפניה לבימ"ש על ידי התביעה, יוזמנו העדים הרלבנטיים , בהתאם לבקשת התביעה. אין ברשימה זו כדי למנוע מכל צד לזמן עדים נוספים. לאור האמור יש כמובן להתאים את הוראות סעיפים 105 - 111 לחסד"פ .

בעייתיות מיוחדת נובעת מאי נכונות בני משפחה , אף אם הם היו המתלוננים, להעיד נגד הנאשם. לעיתים קרובות עומד בימ"ש בפני הדילמה האם להכריז על התלוננת ו/או מי מבני המשפחה כעד עוין , בהתאם להוראות סעיף 179 לחסד"פ. נראה שההליך המוצע ימזער את הבעייתיות ויקנה לבימ"ש כלי עזר מגוונים לבירור האמת ואיתור הראיות הנצרכות. כך לדוגמא ייעזר ב - פקיד הסעד , אנשי יחידת הסיוע וכו' - שמעורבותם תיתפס כמעורבות טיפולית ולאו דווקא חקירתית - משטרתית על כל הרתיעה ותחושת האיום שיש להליכים אלו בציבור.

הענישה

לאור המאפיינים המיוחדים של תופעת האלימות במשפחה והשלכותיה יש לתת את הדעת על דרכי הענישה. כיום סעיף 86 לחוק העונשין מורה שבמקרים בהם הורשע נאשם ובית המשפט נוכח כי הנאשם נוהג באלימות כלפי בן משפחתו , רשאי בית המשפט להטיל עליו בצו , מבחן שבמסגרתו יעבור הנידון טיפול בקהילה , על פי תוכנית שיורה בית המשפט , ורשאי בית המשפט לתת צו כאמור , אם קבע שהנאשם עבר את העבירה אך לא הרשיעו. נראה שלאור ההליך המוצע על ידינו , "הליך לפתיחת תביעה פלילית בגין אלימות במשפחה" , יש להעניק לבימ"ש את הסמכות למתן צו כזה לאלתר , כאשר בימ"ש יוציא צו כזה רק לאחר שמיעת ב"כ התביעה , הסניגור , הנאשם/חשוד , בן המשפחה שנפגע , וקבלת תסקיר פקיד סעד ו/או יחידת הסיוע ומומחה על פי שיקול דעת בימ"ש.

תסקיר קצין מבחן

שירות המבחן נועד לסייע לבית המשפט כדי להאיר צדדים שלעיתים הם נסתרים מעיני השופט , וכזה הוא המצב במיוחד כאשר עסקינן בענייני משפחה , אם במישור ההורים ואם במישור הורים וילדיהם ואם המישור שבין בני משפחה במעגלים אחרים. מכאן החשיבות המיוחדת שנודעת לתסקיר קצין מבחן דווקא במקרים של אלימות במשפחה

סעיף 37(א) לחוק העונשין קובע שבימ"ש רשאי , לאחר שהרשיע אדם וטרם גזר את דינו , לדרוש תסקיר בכתב של קצין מבחן על כל אלה : עברו של הנאשם , מצבו המשפחתי של הנאשם עם פרטים מלאים ככל האפשר על הוריו , בן זוגו , ילדיו , אחיו ואחיותיו , מצבו הכלכלי של הנאשם , מצב בריאותם של הנאשם ובני משפחתו. על בימ"ש , הדן באלימות במשפחה תחול החובה לדרוש תסקיר מקצין המבחן , ועל האחרון תחול החובה להתייחס לכל המרכיבים האמורים הסעיף האמור , אף אם בימ"ש לא ציינם במפורש בצו.

סעיף 37(ב) לחוק העונשין קובע שקצין המבחן רשאי להמליץ לפני בימ"ש על טיב העונש שיש בו לדעתו , סיכוי להחזיר את הנאשם למוטב. לדעתי יש לקבוע בסעיף זה כי חלה החובה על קצין המבחן , כאשר עסקינן באלימות במשפחה , למסור את המלצתו בעניין , אם ירצה קצין המבחן להימנע מהבעת המלצה , יהא עליו לנמק את הימנעותו.

סעיף 38 לחוק העונשין קובע שבימ"ש לא יטיל עונש מאסר , שלא על תנאי , אלא לאחר קבלת תסקיר לפי סעיף 37 לחוק. ו לדעתי יש להקפיד על הקפדה יתרה במקרי האלימות במשפחה. יתר על כן , נראה שבמקרי אלימות במשפחה לא די בשליחת המורשע לכלא , כי במקרים רבים שליחת בן הזוג שהוא בחזקת המפרנס העיקרי , משום ענישה נוספת של בני המשפחה , לא רק זאת אלא גם זאת , שליחת הנאשם לכלא ללא כל נתינת הדעת על מה שיתרחש עם שחרורו תהא משום טעות היות ובדר"כ נמצא עצמנו עוסקים באותה מסכת. המסקנה - אין די בעונש המאסר ויש לבחון דרכים שונות לשיקום ומניעה.

אחת האפשרויות שיש לשקול היא כי בנוסף לעונש המאסר ו/או במקומו יוסמך בימ"ש, במקרי אלימות במשפחה, להורות על הרחקת הנאשם לתקופה שתראה לו סבירה מבית המשפחה. באם תוטל על הנידון תקופת מאסר, ההרחקה תעמוד בעינה משך כל תקופת המאסר ותימשך לכל התקופה שיקבע בימ"ש לאחריו. שינויים יתכנו לאור עתירות הנאשם ונימוקיו , דעת בני המשפחה , דעת התביעה , והמלצות קצין המבחן.

אפשרות נוספת נקובה בסעיף 86 לחוק העונשין הקובע שאם הורשע אדם ונוכח בית המשפט כי הוא נוהג באלימות במשפחה כלפי בן משפחתו , רשאי בימ"ש להטיל עליו בצו , מבחן שבמסגרתו יעבור הנידון טיפול בקהילה , על פי תוכנית שיורה בימ"ש , ורשאי בית המשפט לתת צו כאמור, אם קבע שהנאשם עבר את העבירה אך לא הרשיעו. נראה לנו שסמכות זו צריכה להיות מוענקת לבימ"ש אף בשלב "הליך לפתיחת תביעה פלילית בגין אלימות במשפחה" , אלא אם כן יתנגד לכך החשוד/נאשם או הקורבן או ב"כ התביעה. נראה לדעתי שאפשרות זו יכולה וצריכה להיות משולבת אף כאשר נגזרה תקופת מאסר על הנאשם , כחלק אינטגרלי משיקומו.

איחוד בימ"ש לעניני נוער עם בימ"ש למשפחה

לעניין זה אפנה לדו"ח שהוגש על ידי כב' השופט דן ארבל , נשיא בימ"ש המחוזי ומנהל בתי המשפט , מה- 21.2.1999.

נראה, שעם הזמן , עם גיבוש מקומו הראוי של בימ"ש לענייני משפחה, יהא מקום לשקול את הנושא שוב. לעניין זה יתכן ויש ללמוד מהנעשה בנושא בעולם , דוגמת רוד איילנד , ארה"ב

(http://www.co.maui.hi.us/departments/attorny/family.html).

סיכום

יש לדעתי לשקול את שינוי חוק בית המשפט לענייני משפחה כך שתוענק לו הסמכות הייחודית לדון בענייני פלילים הנוגעים לאלימות המשפחה , להוציא הסמכות הנוגעת לדון בפשעים חמורים ( רצח , הריגה וכו' ).

בנוסף או לחילופין, יש לפעול לגיבוש חקיקה, בגדר תיקון לחוק העונשין, שתביא לידי ביטוי הולם את העבירות שבגדר אלימות במשפחה. כן יש להביא לשינויים הנדרשים בחסד"פ ובתקנות הנלוות אלין , ולתיקון התקנות הולמות לסדרי הדין והראיות.

פסקי הדין שאוזכרו במאמר:

רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס

ע"פ 4596/98 פלונית נ' מ"י

ע"פ (ת"א) 71300/99 פלוני נ' מ"י

ע"פ 1110/00 מדינת ישראל נ' פלונים

ע"פ 2595/90 כחלון נ' מ"י

* הרב גד אדרי הנו עו"ד המתמחה בדיני מעמד אישי ומשפחה.

עו"ד גד אדרי מוסמך לרבנות, BS.c , MS.c in Biology, תלמיד לתואר שני במשפטים באונ' העברית בירושלים.

הרב גד אדרי מכהן כבוד כחבר בועדה "בתי משפט: בתי דין רבניים", שליד הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל.

עיקר מאמר זה מתבסס, בין היתר, על ניר עמדה של שופטת בית משפט המחוזי בירושלים, חנה בן-עמי, בהיותה סגן נשיא בימ"ש לענייני משפחה בירושלים, שמחבר המאמר תרם לגיבושו בזמן התמחותו בלישכתה. יודגש כי כב' השופטת בן עמי אינה מסיכמה לחלק מהרעיונות המובאים במאמר זה.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.