הדוד לא העביר את הזכויות המוגנות בעמידר על שם האם המנוחה לאחר שרכשה אותן ממנו, וניצל את הרישום השגוי כדי לרכוש את הנכס בזול. בבית המשפט למשפחה נפסק ליורשיה פיצוי בלבד אבל המחוזי קיבל ערעור שהגישו
בשנה שעברה בית המשפט למשפחה פסק ל-5 אחים פיצויים בלבד על כך שדודם גזל מאמם המנוחה חנות ביפו ודחה את תביעתם לקבלת הבעלות בנכס. ערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב התקבל לאחרונה. השופט נפתלי שילה קבע כי הדוד הפר הסכם שכרת עם אמם כשלא העביר את זכויות השכירות המוגנת בחנות על שמה בעמידר לאחר רכשה אותן ממנו, וניצל במרמה את הרישום השגוי כדי לרכוש אותה במחיר מוזל מאחורי גבה. הדוד חויב להעביר את הבעלות בחנות לאחייניו בכפוף להחזר הכסף ששילם עבורה.
ב-1977 רכשו ההורים המנוחים של המערערים את זכויות השכירות המוגנת של אחי האם בחנות תמורת 145 אלף לירות. כעבור 10 שנים אביהם נפטר ואמם השכירה את החנות עד למותה ב-2010. אז גילו ילדיה כי דודם מעולם לא העביר את הזכויות על שם הוריהם בעמידר וב-1991 רכש את החנות במחיר מוזל של 11,353 שקלים, תוך ניצול זכות ששמורה רק לבעלי הזכויות המוגנות.
בשנה שעברה בית המשפט למשפחה דחה תביעה שהגישו נגדו לקבלת הבעלות בחנות כיורשי המנוחה אף שקבע כי ההתנהלות של הדוד הייתה קלוקלת. במקום זאת, נפסקו להם פיצויים על ההשקעה של הוריהם בלבד.
בערעור שהגישו באמצעות עו"ד יאיר שרף טענו האחים בין היתר כי רישום הדוד כבעל החנות נעשה בחוסר תום לב ועל סמך מצג שקרי לעמידר. נטען כי בית המשפט טעה כשפסק להם פיצוי חלקי בלבד אף שדוד שלהם הפר את ההסכם עם הוריהם כשלא העביר את הזכויות על שמם וניצל את הרישום השגוי לרכישת החנות מאחורי הגב של אמם.
מנגד טען הדוד באמצעות עו"ד רוני אקלר כי רכש את החנות לאחר שאחותו ויתרה על ההזדמנות העסקית מאחר שלא היו לה כספים לצורך כך. עוד הוא טען כי למערערים אין זכות לקבל סעד בקשר לחנות כיוון שלא ירשו את זכויות הדיירות המוגנת של אמם.
חוטא לא יצא נשכר
אלא שהשופט נפתלי שילה קבע כי המערערים הוכיחו שהדוד הפר את ההתחייבות החוזית להעביר את הזכויות המוגנות להוריהם. בנוסף, הוא גם הפר את חוק הגנת הדייר כשלא הודיע לעמידר על ההסכם ולא מסר לה את הכספים ששילמו עבור דמי המפתח.
לאחר מכן, הדוד "הוסיף חטא על פשע" כשנענה להצעת עמידר לרכוש את החנות מבלי לגלות זאת לאחותו והציג את עצמו כאילו הוא עדיין הבעלים של הזכויות המוגנות. "התנהלות זו מהווה למעשה פעולה הנגועה בהטעיה ותרמית", נכתב.
השופט קבע כי הדוד גזל מאם המערערים במרמה את האפשרות לרכוש את החנות בהנחה, ולכן לא ייתכן ש"חוטא יצא נשכר" ובית המשפט יפטור אותו בתשלום פיצוי בלבד. בתוך כך נדחתה הטענה הלא מוכחת שהמנוחה ויתרה על זכויותיה כיוון שלא הייתה לה יכולת לממן את הרכישה.
לפיכך קבע השופט כי הסעד הראוי הוא השבת החנות ליורשי המנוחה בכפוף להחזר הסכום ששילם הדוד עבור החנות בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.
השופטות עינת רביד ויעל בלכר הצטרפו לעמדתו של השופט שילה ולפיכך הערעור התקבל ופסק הדין של בית המשפט למשפחה בוטל. הדוד חויב לשלם למערערים הוצאות ושכר טרחת עורך דין של 40,000 שקלים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.