בית המשפט קבע שהמגורים הממושכים של הבן בדירה לא מקנים לו זכויות קנייניות בנכס, ושאם ברצונו להמשיך לגור שם לאחר פטירת ההורים עליו לקנות מאחיו את חלקם
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קיבל לאחרונה תביעה שהגישו יורשים נגד אחיהם לפירוק שיתוף ולתשלום דמי שימוש במקרקעין. הרקע לתביעה הוא נכס שרכשו הורי הצדדים בשנות השישים בו התגורר הנתבע מאז ומעולם. הנתבע טען כי לנוכח תקופת המגורים הארוכה נוצרו לו זכויות מעין קנייניות בנכס אך השופטת אפרת ונקרט דחתה את טענתו וקבעה שכתנאי להמשך המגורים יהיה עליו לשלם לאחיו-התובעים מיליון וחצי שקל וכן דמי שימוש חודשיים.
אמם של הצדדים נפטרה מבלי להניח אחריה צוואה ועיזבונה – שכלל בעיקר את הנכס שבמחלוקת – חולק ביניהם שווה בשווה. לאחר מותה הגישו הצדדים תביעות הדדיות. התובעים ביקשו פירוק השיתוף והנתבע עתר להחזר כספים שהוציא על הנכס במהלך השנים.
לטענת התובעים אין לנתבע זכויות כלשהן בנכס מלבד חלקו בעיזבון. לשיטתם אמם המנוחה בסך הכול הרשתה לו לגור בחינם בדירה, אך לא העניקה לו זכויות קנייניות בנכס. התובעים הוסיפו וטענו כי אחיהם לא השביח את הנכס ולא ביצע בו השקעות כלשהן, אלא לכל היותר ערך שיפוצים לרווחתו שלו. לגישת התובעים הנתבע הרחיב את הנכס ובנה בו יחידות דיור על מנת להעביר את אמם לגור שם ובכך להשתלט על הבית.
התובעים טענו שאם הנתבע מעוניין להמשיך לגור בדירה עליו לקנות מהם את חלקם בעיזבון. בנוסף, טענו, עליו לשלם להם דמי שימוש ראויים החל ממועד פטירת אמם.
מנגד טען הנתבע כי אמו העניקה לו זכות בלתי הדירה לגור בבית. לטענתו הוא מתגורר בנכס משחר ילדותו, כאשר בעוד יתר אחיו פרחו מהקן ועשו לביתם הוא נותר נאמן לאמו והמשיך לגור בנכס גם לאחר שהתחתן והביא ילדים. הנתבע התכחש לגרסת התובעים ועמד על כך שנשא בכל העלויות הקשורות בנכס, לרבות עלויות השיפוץ ואחזקתו. עוד טען הנתבע שהוא דייר מוגן ועומדת לו הזכות לרכוש את חלקם של התובעים בנכס לאחר קיזוז השקעותיו.
רשות מגורים כשהאם בחיים
"אין מחלוקת כי הנתבע ומשפחתו מתגוררים במקום למעלה משלושה עשורים חינם אין כסף" כתבה השופטת ונקרט, "וכי עת המנוחה הייתה בחיים ניתנה לנתבע רשות מגורים בנכס, רשות לשפץ את הבית ולבנות את יחידות הדיור".
עם זאת היא קבעה שמגורי הנתבע בנכס לא הוסדרו בהסכם בכתב, ואין ראיה שניתנה לו רשות בלתי הדירה לגור שם.
בתוך כך השופטת דחתה את ניסיון הנתבע להיבנות מייפוי הכוח שניתן לו על ידי אמו. היא הסבירה שמדובר במסמך המאפשר לנתבע לפעול בשם אמו מול הרשויות לצורך רישום הבית על שמה, ולצורך בנייה בו. הזכות המוענקת בייפוי הכוח, הבהירה השופטת, אינה כוללת רשות מגורים לנתבע, כל שכן רשות בלתי הדירה.
לכל היותר ניתנה לנתבע רשות מגורים בימי חייה של אמו, קבעה השופטת. העובדה שהורים אומרים לבנם "זה ביתך" או "כאן תגור", נימקה, אינה מקנה לבן זכות שימוש חינם בבית בכל ימי חייהם. גם השקעות שביצע הנתבע בנכס אינן יכולות להקנות לו זכויות, מה גם שהנתבע בקושי הציג ראיות המעידות על השקעות מצדו.
לפיכך השופטת קבעה שלנתבע אין זכות בלתי הדירה למגורים בנכס וזכותו להמשיך ולגור בבית מותנית בתשלום ליתר היורשים, לצד תשלום דמי שימוש ממועד הגשת התביעה ועד לפירוק השיתוף. בנוסף היא חייבה את הנתבע בהוצאות התובעים בסך 45,000 שקל.
- באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד יורם ביתן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.