האישה טענה שהסכום הועבר כמתנה אך חלופת מסרונים בינה לבין הבעל הוכיחו אחרת. לנוכח מצבה הכלכלי נקבע כי היא תחזיר 1,000 שקל בחודש עד לכיסוי החוב
הורים שסייעו לבנם וכלתם לרכוש בית ביישוב תבעו מהם להחזיר את הכספים לאחר שהתגרשו. טענתה של האישה כי מדובר במתנה ולא בהלוואה נדחתה והיא חויבה להשיב חצי מהסכום. השופטת אפרת שהם דליות קבעה כי האישה ידעה בזמן אמת שההורים הסכימו להעביר את הכספים כהלוואה, זאת בניגוד להעברה קודמת שהייתה מתנה.
ההורים סיפרו שיש להם ארבעה ילדים. אחד מבניהם היה נשוי לנתבעת אך השניים התגרשו.
לטענתם, במהלך השנים הם הלוו לבנם ולנתבעת סכום מצטבר של 340,000 שקל, מתוכם הושבו להם 70,000 שקל בלבד.
ההורים ציינו כי ב-2012 העבירו לבנם ולנתבעת 120,000 שקל לצורך רכישת דירה, וב-2018 העבירו 220,000 שקל נוספים לצורך רכישת בית ביישוב במקום הדירה.
ב-2017 בני הזוג החזירו להם סך של 70,000 שקל כאמור, שמקורו בתשלום האחרון שהתקבל ממכירת הדירה הראשונה.
ההורים טענו כי נהגו לאורך השנים לתת הלוואות לילדיהם ובני זוגם בתנאים נוחים, כאשר היה ברור ומוסכם כי הכספים יוחזרו להם וזאת מבלי לנקוב במועד ספציפי וכל עוד התובעים אינם זקוקים לכסף.
לגרסתם, הנתבעים לא הוחתמו על מסמכים למתן ההלוואות מתוך אמון הדדי ובשל יחסי המשפחה.
הבן אישר את גרסת הוריו כי הסכומים ניתנו כהלוואה. ואולם גרושתו, הנתבעת, טענה שמדובר בכספים שניתנו במתנה ואין לה כל חובה להשיבם לתובעים.
לשיטתה, הכספים שהתובעים נתנו לילדיהם, כמו גם לבעלה לשעבר, ניתנו ללא כל תנאי או דרישה להחזר.
חזקת המתנה
השופטת אפרת שהם דליות מבית המשפט למשפחה בבאר שבע הבהירה כי לפי הפסיקה יש לסווג כספים שנותנים הורים לילדיהם ובני זוגם לשם רכישת דירה ככספי מתנה אלא אם כן הרימו ההורים את נטל הראייה והוכיחו כי המדובר בהלוואה.
השופטת הגיעה למסקנה כי התובעים עמדו בנטל רק ביחס להעברה השנייה.
ביחס להעברה הראשונה כתבה השופטת כי זו נעשתה אגב רכישת נכס ראשון למגורים ועל מנת להבטיח את עתידם של הבן ואשתו. כמו כן, עד לפרוץ הסכסוך בין בני הזוג לא היה כל סממן אובייקטיבי חיצוני שמדובר בהלוואה.
בניגוד לכך, ביחס להעברה השנייה הוצגו ראיות נוספות אשר יש בהן להרים הנטל הנדרש על מנת לסתור את חזקת המתנה.
כך, הוכח שהבן ואשתו מכרו את דירתם ונדרשו ליטול הלוואת משכנתא לצורך השלמת הפער בין המכירה לקנייה שעמד על מאות אלפי שקלים.
כמו כן התעוררה בעיה בקשר עם התאמת לוח התשלומים בין עסקת מכירת הדירה לעסקת רכישת הבית.
בנוסף ובעיקר, הוצגה חלופת מסרונים בין הבן לאשתו בה כתב הבן: ״...נקבל הלוואה של ה- 110,000 אלף מההורים שלי, הם ישריינו את הכסף ל-4 באפריל". במענה לכך השיבה הנתבעת: "מעולה" לצד סימון של מחיאות כפיים. בפועל העבירו התובעים לבסוף 220,000 שקל.
השופטת כתבה כי מרגע שהנתבעת אישרה שמדובר בהלוואה, לא ברור ניסיונה לטעון כי הבינה שהכספים הועברו כמתנה. יתר על כן, עצם השבת חלק מהחוב באותו מועד מהווה חיזוק לגרסת התובעים בדבר מתן הכספים כהלוואה.
לפיכך נקבע שנתבעת תשיב לתובעים חצי מהסכום, סך של 75,000 שקל (ללא ריבית והצמדה). לנוכח מצבה הכלכלי נקבע שהיא תחזיר 1,000 שקל לחודש.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב״כ התובעים: עו״ד משה אניג'ר
- ב״כ הנתבעת: עו״ד דן מלכיאלי ואח'
עו״ד מיה מאירי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.