דו"ח וועדת שיפמן- הסתייגות ותמיהה על המסקנות הנוגעות לסמכות בית הדין הרבני בנושא מזונות ילדים

ב"ה

מזונות ילדים- כללי

כיום, הלכה למעשה, קיימות במדינת ישראל שתי מערכות דין המסדירות את מזונות הילדים: דיני המעמד האישי והדין האזרחי. סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959[1], מטיל על הורה חובה לשאת במזונות ילדיו הקטנים שלו ושל בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו. כאשר הדין האישי אינו מטיל על הורה חובת המזונות או שלא חל עליו דין אישי מוכר, הוא מחויב במזונות ילדיו ובמזונות ילדי בן זוגו בהתאם לסעיף 3(ב) של החוק.

כאשר עסקינן בהורים בעלי לאום יהודי, הרי שהדין האישי החל עליהם הינו הדין העברי.

לפי המשפט והדין העברי, חובת המזונות מוטלת על האב כלפי ילדיו. חובה זו מתייחסת ומצטמצמת לצרכי הקיום ההכרחיים של הילד דהיינו מזון, ביגוד, הנעלה, מדור, הוצאות הבית והוצאות רפואיות והנקראת המעגל הפנימי. כאשר היקף התשלומים עבור צרכים אלה אינו מושפע ממצבו הכלכלי של האב ושווים הם לעני ולעשיר.

לצד חובה זו, אשר חלה על האב בלבד, קיימת חובת מזונות רחבה יותר המוטלת על שני ההורים מכוח דיני הצדקה-הנקראת המעגל החיצוני. חובה זו אינה מושפעת מגילו של הילד ומטרתה להבטיח שמירה על רמת החיים, שאליה הורגל הילד טרם הגירושין ופירוק התא המשפחתי. חובת ההורה בתשלום מזונות מדיני הצדקה מותנית בכך שהילד עני, דהיינו, שאינו מסוגל לספק את צרכיו בכוחות עצמו ובמעמדו של ההורה, שהינו אמיד (אין לפרש את המונח אמיד כאילו מדובר באדם עשיר ועתיר נכסים אלא כל שאינו עני מקרי אמיד[2]). לעניין זה נציין כי חובה המזונות מדיני צדקה חלה על שני ההורים, בשונה מהיקף התחולה של חובת האב במזונות ההכרחיים שהינה חובה אבסולוטית. בהקשר זה ישנה הבחנה בתחולת חובת האב המושפעת מגילו של הילד.

ילד שגילו עד 6 שנים- חובת האב לספק את צרכיו הינה אבסולוטית ואינה מותנית במצבו הכלכלי של האב או ביכולתו של הילד להתפרנס בכוחות עצמו.

ילד שגילו בין 6 לבין 15 שנים- האב מחוייב לספק את צרכיו, ובלבד שהילד אינו יכול להתפרנס בכוחות עצמו.

ילד שגילו בין 15 לבין 18 שנים אינו זכאי למזונות אלא על פי דיני הצדקה הכלליים.

כאמור, עד לגיל 15 שנים חב האב חבות מוחלטת במזונות ילדיו הקטינים, בין מתקנות חכמים (תקנת אושא)[3], בין מתקנה של הרבנות הראשית תש"ד[4] ובין מכוח פרשנות הדין העברי בפסיקת בית המשפט העליון. מעבר לגיל 15 שנים, חל דין צדקה על שני ההורים[5].

טענות פגיעה בעקרון השוויון- וועדת שיפמן

החובה, שחלה על פי הדין האישי על הורה בעל לאום יהודי^[6], הביאה לטענת מלומדים והורים כי קיימות פגיעה בעיקרון השוויון והפליה לרעה את האב, שכן לפי המשפט העברי האב נושא באחריות בלעדית לתשלום צרכיו ההכרחיים של ילדו.

לצורך בחינת הבעיה ולפתרונה הוקמה ועדה לבחינת נושא מזונות הילדים במדינת ישראל בראשותו של פרופ' שיפמן, שמונתה ע"י שר המשפטים דאז, מר חיים רמון, ביום ט' סיוון תשס"ו (להלן:"הוועדה"ו/או "וועדת שיפמן")^[7].

בכתב המינוי התבקשה הוועדה לבחון בין היתר את הדרכים ליישום אמנת האו"ם לזכויות הילד בעניין האחריות ההורית למזונות, הדרכים לקיים את חובת המדינה לסייע להורים במימוש אחריותם ולדאוג לגביית המזונות. בין היתר התבקשה הוועדה לבחון דרכים ושיטות על מנת להגיע לאחידות בפסיקת המזונות וחלוקתם בין ההורים.

לאחרונה הגישה ועדת שיפמן את דו"ח המלצותיה ומסקנותיה בכל הקשור לעניין בחינת נושא מזונות הילדים בישראל והנטל שבין ההורים בנשיאתם, הצעת החוק וההסבר לה. הוועדה המליצה לשינוי ועריכת רפורמה בכל מערך המשפט הישראלי בנוגע למזונות הילדים בשל הבעייתיות, שנובעת מהחלת הדין האישי במזונות הילדים (בהתאם לסעיף חוק המזונות), המביא לחוסר שוויון בין ההורים ואף מביא להפליה בין ילדים על רקע שיוכם העדתי- דתי.

בין המלצותיה של הוועדה הוצע, כי זכות הילד לתמיכה כלכלית כזכות עצמאית שלו תהא מוטלת על שני הוריו והם יהיו האחראים למימושה עד הגיעו לגיל 21.כאשר קביעת שיעור התמיכה הכלכלית יקבע לפי הכנסות שני ההורים, לפי הזמן שהם יקדישו לטיפול בילד, ולפי נוסחה כלכלית, שתקבע בחוק. בנוסף המליצה הוועדה, כי הדינים הדתיים, שחלים על נושאי המעמד האישי, לא יחולו על מזונות הילדים.

המלצות הוועדה מופנות ומתייחסות כלפי בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים כאחד לרבות החלת השינוי והדין המהותי בעניין מזונות הילדים בבית הדין הרבני.

-----------------------------------

ביקורת על מסקנות הוועדה- ניהול הליך מזונות ילדים בבד"ר

מנקודת מבטי כעו"ד, המתעסק, בעיקר, בתחום המעמד האישי, ברצוני למתוח ביקורת על המלצות הוועדה, ככל שנוגע לעניין ניהול הליך והדין במזונות הילדים בבית הדין הרבני.

למותר לציין, כי ביה"ד הרבני מיסודו ומאז הקמתו דן בנושאים שבסמכותו על פי הדין הנוהג בו, קרי על פי דין תורת ישראל, ולא על פי הדין האזרחי (אין ברצוני להיכנס עתה לעניין פסיקת ביהמ"ש העליון לעניין החלת החוק והדין האזרחי בנוגע לחוק יחסי ממון והמסתעף ממנו וכו').

על קצה המזלג ובקצרה אזכיר, כי סעיף 3 לחוק בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג-1953 (להלן:"החוק")^[8] מקנה, לכאורה, לביה"ד הרבני סמכות שיפוט, שאינה מותנית בהסכמה לכרוך את עניין המזונות כדין בתביעת הגירושין, המוגשת לבית הדין הרבני, אלא שפסיקת בית המשפט העליון כרסמה וקבעה, כי הכריכה איננה כובלת את הילדים, והם רשאים לשוב ולתבוע מזונותיהם בבית המשפט לענייני משפחה^[9].

הלכה מצמצמת זו נקבעה למרות לשונו המפורשת של סעיף 3 לחוק, שממנה נובע, לכאורה, כי ניתן לכרוך גם תביעת ילדים למזונותיהם^[10] (למעט אפשרות של מי מההורים לכרוך המזונות בגין תביעה להחזר מזונות עבר בלבד).

יחד עם זאת, ישנה וקיימת לביה"ד הרבני סמכות לדון במזונות הילדים כאשר נעשה הדבר בהסכמת שני בעלי הדין (ההורים) מתוקף סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים(נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953^[11], או אם לא נטען מיד לחוסר סמכות לעניין זה ובית הדין הרבני החל לדון בזה לגופו של עניין^[12].

כפי שנכתב לעיל, בסעיף 7 להצעת החוק ובהסבר לה הוצע להוציא את עניין מזונות הילדים מרשימת ענייני המצב האישי שבסימנים 51 ו-52 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922-1947, ובדברי ההסבר נאמר, שלאור התפיסה בהצעת החוק שזכות הילד לתמיכה כלכלית היא זכות עצמאית, אין לקשור אותה לענייני המעמד האישי הן לצורך הדין החל בבתי המשפט והן בבתי הדין הדתיים.

וכאן אני תמה ויסכימו עימי חברי מדוע נכנסה הוועדה בהמלצותיה למקום לא לה ובלשון העם להתפרץ לדלת סגורה? מדוע יש להחיל את הדין המהותי גם על בתי הדין הדתיים ולעניינינו על בתי הדין הרבניים ובכך לגרוע ו/או לפגוע ו/או לשנות סמכותם לדון על פי דין תורה?

ואסביר ואטעים דברי, הרי גם כך כיום מבחינה חוקית ומשפטית סמכות ביה"ד הרבני לדון במזונות הילדים היא אך ורק בהסכמת הצדדים (שני בעלי הדין), ואם הביאו הצדדים עניינם בפני ביה"ד והקנו הסמכות לביה"ד, הרי שבוודאי וללא ספק קיבלו הצדדים על עצמם את סמכותו ומרותו של ביה"ד הרבני, שידון על פי דין תורה.

להבנתי עיקר דיוני וישיבות הוועדה עסקו ודנו בבעיית הפער והפגיעה בעיקרון השוויון, שנוצר בין ההורים בנטל ועול תשלום המזונות, אולם מדוע לא התייחסה הוועדה ושמה לנגד עיניה את הבעיה המתעוררת של כפיה אנטי דתית?

מדוע יש לכבול ידיהם ולמנוע מבעלי הדין (שני ההורים) אזרחי ותושבי מדינת ישראל, שהינם שומרי דת ומסורת לקבל על עצמם את סמכות ופסיקת בתי הדין הרבניים בנוגע לילדיהם ולדין ודברים המתנהל ביניהם על פי דין תורה?

מדוע למנוע מההורים, בעלי הדין, את זכותם הבסיסית, זכות הגישה לערכאות משפטיות, שהינה אחת מזכויות היסוד החשובות של משפטנו, אשר יש אף הסבורים כי היא זכות חוקתית המוגנת על-ידי חוק-יסוד: "כבוד האדם וחירותו"^[13]? ברוח דומה ציינה השופטת דורנר בפרשת כהן כי "הגישה לבית-המשפט היא זכות יסוד של האדם, ויש אף הסבורים כי ניתן להכיר בה כזכות יסוד חוקתית ולהפעיל ביקורת שיפוטית על תחיקה המצמצמת אותה"^[14]. מדוע למנוע משני ההורים את האפשרות לפנות ולנהל את ההליכים המשפטיים שביניהם ולרכז את הסכסוך בפני ערכאת בתי הדין הרבניים ובמותב אחד, אשר לו תהא הסמכות ושיקול הדעת להביא את הסכסוך לסיום בדרך ובהתאם לדין שיחפצו הצדדים?

לטעמי, היה מקום לוועדה להתקדם אולי צעד אחד או שניים, להקיש ולעשות אנלוגיה מחוק הירושה בנוגע לדין המהותי, שיחול בסוגיית מזונות הילדים במסגרת ההליכים בבתי הדין הרבניים^[15].

בהתאם לאמור בסעיף 155 (א), (ג) ו-(ה) לחוק הירושה^[16] הרי שישנה סמכות לביה"ד הרבני לדון בעינינו של המוריש בהסכמת הצדדים ולנהוג לפי הדין הדתי האמור בו. זו לשון החוק:

155. (א) על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

(ג) בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.

.....

(ה) סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.

לדעתי, כשם שהמחוקק מצא לנכון שלא לפגוע במעמדו וסמכותו של ביה"ד הרבני לעניין דיני הירושה, כשניתנה הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר והביעו הסכמתם בכתב לסמכות ביה"ד הרבני ואז רשאי לדון לפי הדין הנוהג בו דין תורה, היה מן הראוי כי גם לעניין סוגיית מזונות הילדים בביה"ד הדתי (הרבני) תהיה הסמכות לדון בכפוף להסכמת כל הצדדים (סעיף 9 לחוק) לדון לפי הדין הנוהג בו, דהיינו דין תורה, ולא להחיל עליו את הדין האזרחי בהתאם למסקנות הועדה ולכרסם בסמכויותיו, שגם כך הינן מעטות.

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:

תיקרבני (גדול) 4455-22-1 (01.12.2009)

בע"מ1356/08 פלונינ' פלונית, (26/3/08)

רע"א 9572/01 חביבדדוןנ' יעקבוייסברג

ע"א 4980/01 עו"ד כהן, כונס נכסים נ' גלאם,

*כותב המאמר הינו עוה"ד יצחק שמואל רוזנטל בעל משרד עו"ד, המתעסק בתחום המעמד האישי, ייצוג בבתי הדין הרבניים ובבתי המשפט לענייני משפחה.

**כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר אינו נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.