בית המשפט קבע כי המוכרת היתה חייבת לגלות לרוכש את מצבה התכנוני של הדירה, אולם את מרבית הפיצוי ישלם עורך הדין שערך לצדדים את ההסכם, כיוון שהתרשל ולא בדק בעצמו את העניין.
השופטת נאוה ברוורמן מבית משפט השלום בתל-אביב קיבלה את תביעתו של אדם שרכש דירה בתל-אביב בשנת 2008, נגד מי שמכרה לו את הדירה וכן נגד עורך הדין שערך לצדדים את הסכם המכר, והורתה לשניים לפצות את התובע ב-338,000 שקל.
הדירה, הנמצאת במתחם התחנה המרכזית הישנה, נמכרה לתובע תמורת 700,000 שקל. לאחר החתימה, כאשר ביקש לשפץ את הגג, התובע גילה שלדירה אין היתר בנייה. למרות זאת, כשבועיים לאחר מכן הוא העביר את מרבית התשלום על התמורה, ובהמשך השכיר את הדירה כפי שהיא.
התובע, שיוצג על ידי עו"ד משה לין, טען בתביעתו כי הנתבעת פעלה ברמאות ובעורמה, כשהציגה את הדירה כדירה בהיתר בניה.
בנוגע לעורך הדין (הנתבע השני), נטען כי הוא לא הסביר לתובע את מכלול הסיכונים והסיכויים שבעסקה, לא הציג בפניו את המשמעות של היעדר היתר בניה, ולפיכך הפר את חובותיו של עורך דין כלפי לקוח.
הנתבעת, שיוצגה על ידי עורכי הדין רון ברנט ושלום אלון, טענה כי מדובר בתביעה שקרית. לשיטתה, במועד חתימת ההסכם התובע ידע על מצבה התכנוני של הדירה, ולא נסתר מעיניו דבר.
הנתבע, אותו ייצגו עורכי הדין אהוד שטיין ומירב דניאל-בונן, טען כי הסכים לייצג את התובע בהסכם רק לאחר שהתובע הסכים מפורשות לבדוק את מצבה התכנוני של הדירה, כלומר פטר אותו מבדיקת היתר הבניה.
דרישה בסיסית
לאורך 30 עמודים פרשה ניתחה השופטת ברוורמן את טענות הצדדים, העדויות, והשתלשלות האירועים. בסופו של דבר, השופטת שוכנעה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שלא גילתה לתובע שמדובר בדירה ללא היתר בנייה.
"על הנתבעת, שהינה מוכרת דירה, היה לדעת כי לדירה אין היתר בניה, ולהציג זאת בצורה מפורשת לתובע", כתבה.
בנוסף, השופטת קבעה כי גם עורך הדין התרשל ולא פעל כעורך דין סביר ומיומן בכך שהוא עצמו לא ידע ולא בדק אם לדירה יש היתר, אף שמדובר בדרישה בסיסית. בהקשר זה תהתה השופטת, "גם אם נלך לשיטתו של הנתבע, כי שני הצדדים ידעו שאין היתר בניה לדירה, האם עורך דין סביר, העושה מלאכתו נאמנה, לא מברר את הזכויות ומצב הדירה בפועל?!"
עם זאת, השופטת החליטה כי התובע אחראי ב-20% למצב שנוצר, וזאת מאחר שהמשיך בעסקה לאחר שנודע לו, לא ביקש לבטל את ההסכם ואף לא בא בטרוניה כלפי התובעים במשך כ-7 שנים.
בכל הקשור לגובה הפיצוי, השופטת סברה שאין להטיל על הנתבעים את מלוא העלויות של הכשרת הבניין, אלא להעמיד את התובע במצבו האמיתי, ללא קרות העוולה. כלומר הפיצוי ניתן על ההפרש בין שווי הדירה עם היתר לשווי הדירה ללא היתר, נכון למועד בו קיבל התובע את הדירה, בתוספת פיצוי על עוגמת נפש.
בין שני הנתבעים, השופטת סברה כי יש להטיל על עורך הדין 60% מן האחריות, ואילו על התובעת 20% (כמו גם על התובע כאמור). על סמך חוות דעת שמאי נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך 338,000 שקל, וכן 50,000 שקל עבור הוצאות משפט, והכל בבהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה.
- ב"כ התובע: עו"ד משה לין
- ב"כ הנתבע 1: עו"ד רון ברנט, עו"ד שלום אלון
- ב"כ הנתבע 2: עו"ד אהוד שטיין, עו"ד מירב דניאל בונן
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.