בית המשפט קבע כי על אף שהדירה רשומה על שם הבעל בלבד יש הוכחות לכוונת שיתוף ספציפית. זאת, בין היתר, מאחר שמדובר בדירת מגורים ותשלומי המשכנתא שולמו במשותף.
השופט בן שלו קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד בעלה בה טענה כי דירת המגורים שלהם היא נכס משותף על אף שנקנתה על ידו לפני הנישואין ונרשמה על שמו בלבד. הבעל התנגד וטען שהבהיר לאשתו כי מדובר בדירה שלו אך טענותיו נדחו.
בני הזוג נישאו ב-2006 ונולדו להם שלושה ילדים. באוקטובר 2016 היחסים נקלעו למשבר והאישה הגישה תביעה להכרה בזכותה למחצית מדירת המגורים.
מדובר בדירה בת ארבעה חדרים בה גרו הצדדים בכל תקופת הנישואין. הדירה נרכשה על ידי הבעל מקבלן ב-2001 תמורת כחצי מיליון שקל ונרשמה על שמו.
התובעת טענה כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בדירה. לדבריה, לכל אורך הנישואין הצדדים חיו בשיתוף כלכלי מלא. היא הדגישה כי מדובר בנכס העיקרי של הזוג ששימש למגורי המשפחה ואין להם נכסים אחרים. היא הוסיפה כי גם קודם לנישואין הצדדים חיו יחד בדירה כארבע שנים ובסמוך לרכישת הדירה היא אף סייעה לבעלה בהתנהלות בענייני המשכנתא ומול הקבלן.
התובעת הבהירה כי עד שנת 2011 הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים מאחר שהבעל היה עצמאי. לדבריה, בתקופה זו אמנם המשכנתא שולמה מהחשבון שלו אך היא שילמה על גן הילדים, הכבלים, הגז וההוצאות השוטפות. היא הוסיפה כי ב-2011 הצטרפה לחשבון שלו והמשך תשלומי המשכנתא נעשה מהחשבון המשותף. עוד לטענתה, במהלך השנים היה ברור לצדדים שמדובר בדירה משותפת.
הנתבע הכחיש שהייתה כוונת שיתוף ספציפי בדירה. לדבריו, את רוב תמורת הדירה שילם מהון עצמי ואף פדה לצורך כך כספים וחסכונות.
הנתבע ציין עוד כי התובעת הבהירה תמיד שהיא יודעת שהדירה שלו והוא נהג ״לנפנף״ בפניה שזהו ביתו בלבד ואף מנע ממנה לארח את בני משפחתה, ללא שהביעה על כך מחאה.
פיל בחנות חרסינה
השופט בן שלו מבית המשפט למשפחה בבאר שבע הבהיר כי חיי נישואין ממושכים אינם מוכיחים כשלעצמם כוונת שיתוף ויש צורך בנסיבות נוספות שמהן ניתן להסיק כוונת שיתוף ספציפית. ואולם, כשמדובר בדירת מגורים שרשומה על שם אחד מבני הזוג, יש נטייה להקל על בן הזוג האחר בהוכחת כוונת השיתוף.
במחלוקת בין הצדדים קיבל השופט את עמדת התובעת. בין היתר הוא כתב כי הצדדים היו נשואים כעשר שנים וגידלו את ילדיהם בדירה. כמו כן, במשך השנים הם לא צברו נכסים משמעותיים אחרים ולתובעת אין דירה אחרת הרשומה על שמה.
עוד לדבריו, לא מדובר בדירה שניתנה לנתבע במתנה או בירושה אלא בנכס שמומן ברובו המכריע באמצעות הלוואת משכנתא אותה החזירו שני הצדדים.
השופט ציין כי טענת התובעת שלפיה הצדדים חילקו ביניהם את ההוצאות הכספיות כשניהלו חשבונות בנק נפרדים לא נסתרה, כך שאין משמעות לכך שהמשכנתא שולמה מחשבון הנתבע.
השופט סיכם כי נראה שסוגיית הזכויות בדירה הייתה לצדדים כאבן נגף ביחסיהם, בבחינת ״הפיל שבחנות החרסינה״. לדבריו, ניכר שהנתבע הטיח בפני התובעת בעתות מחלוקת את העובדה שהדירה שלו אך מכאן ועד לקביעה שיש בכך משום ויתור משתמע מצידה על הטענה כי הדירה משותפת הדרך ארוכה.
בסופו של דבר קבע השופט כי יש לראות בזכויות בדירה כמשותפות לשני הצדדים.
הנתבע חויב בהוצאות בסך 7500 שקל.
- ב״כ התובעת: עו"ד מירן שלג ונירית אברג'ל
- ב״כ הנתבע: עו"ד רונן דינצ'י
עו"ד שני בן דוד
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.