הכספים הושקעו בפרויקט נדל"ן כושל ברומניה. בית המשפט התרשם שהאישה החליטה להשקיע בו על בסיס שיקולים עסקיים ותוך נטילת סיכון מחושב, ולא הוכיחה שהייתה כאן תרמית
בית משפט השלום בחיפה דחה לאחרונה תביעה להחזר של 718 אלף שקלים שהגישה אישה נגד הגיס שלה בטענה ששכנע אותה להעניק הלוואת בעלים לפרויקט נדל"ן כושל ברומניה בידיעה שהחברה לא תוכל לעמוד בהחזרים. אלא שהשופטת הבכירה כאמלה ג'דעון קבעה כי התובעת לא נפלה קורבן להונאה אלא החליטה לקחת סיכון מחושב ולהשקיע בחברה מרצונה החופשי ומתוך אמונה שתרוויח מכך.
לפי טענת התובעת, ב-2009 היא נענתה לבקשת הגיסה שלה והלוותה לו כספים לצורך קידום הפרויקט. בהתאם לכך היא חתמה על הסכם הקצאה והלוואת בעלים שבמסגרתו העבירה לחברה שבבעלותו 420 אלף שקל והוקצו לה 25% מהמניות.
בהמשך, גובש ביניהם הסכם נוסף במסגרתו העבירה לחברה עוד 350 אלף שקל כהלוואת בעלים והאחזקות שלה הוגדלו ל-37.5%. בנוסף, היא הלוותה לגיסה באופן פרטי 300 אלף שקל שהתחייב להחזיר בתוך שנתיים וחצי.
את ההלוואה הפרטית פרע הנתבע במלואה ועבור הלוואות הבעלים קיבלה התובעת 47 אלף שקלים בחודש במשך 17 חודשים. אבל באוקטובר 2011 התשלומים הופסקו ובהמשך התברר לה שהחברה לא פעילה ולמעשה הייתה בהפסדים כבר ב-2010 – כשהעבירה את ההלוואה השנייה.
בתביעה שהגישה בעקבות זאת היא טענה כי הנתבע שכנע אותה להמיר הלוואות פרטיות להלוואות בעלים לחברת קש במטרה לחמוק מאחריות להחזר הכספים, תוך ניצול הקשר המשפחתי והאמון שלה בו. לפי טענתה, רק בדיעבד היא הבינה שהמהלך היה מתוכנן ושהציג לה מצגים מטעים על אודות הפרויקט.
הנתבע הכחיש את כל הטענות נגדו. הוא טען כי האמין שהפרויקט יניב רווחים גדולים והשקיע בו מאמצים והון אישי של כ-5 מיליון שקלים. לדבריו, הקשר בינו לבין התובעת היה עסקי לחלוטין והיא הבינה היטב שמדובר בהשקעות שיש בהן גם סיכון.
לא חתמה בעיניים עצומות
השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון קבע כי הנתבע הציג "אסופה גדולה של מסמכים המעידים על רצינות כוונותיה של החברה בהקמת הפרויקט" וכן דוחות שהעידו כי אכן הזרים מיליוני שקלים מכיסו.
ראיות אלה, קבעה השופטת, מעידות שהנתבע היה בטוח בפרויקט והתייחס אליו ברצינות ושוללות לחלוטין את הטענה שהשתמש בחברת קש כדי לחמוק מהתחייבויות אישיות.
עוד קבעה השופטת כי בהסכמי ההלוואה התובעת הצהירה שערכה לחברה בדיקת נאותות, ויתרה על כל טענה בנוגע לכדאיות הכלכלית של ההלוואה ואישרה שלנתבע אין ערבות אישית להשבת הכספים וההחזר מותנה ביכולות הכספיות של החברה.
השופטת הוסיפה כי לא שוכנעה שהתובעת חתמה על ההסכמים "בעיניים עצומות", שכן התרשמה שמדובר באישה משכילה ובעלת חשיבה עצמאית ושיקול דעת. לקביעתה, התובעת הסכימה להשקיע בחברה מרצונה החופשי ומתוך אמונה שהדבר יניב לה תשואה. יתרה מכך, העובדה שבהסכם השני הייתה הפרדה ברורה בין ההלוואה האישית לבין הלוואת הבעלים מעידה שהתובעת הבחינה היטב בין שני סוגי ההלוואות.
לפיכך נקבע כי התובעת לא הוכיחה שהנתבע הונה אותה. "נהפוך הוא", נכתב, "הוכח כי המדובר בפרויקט שאפתני שבו השקיע הנתבע מאמץ וממון רב, בתקווה להנבת רווחים בעתיד, ואולם פרויקט זה כשל, והשקעותיו לרבות השקעותיה של התובעת ירדו לטמיון".
לפיכך התביעה נדחתה והתובעת חויבה בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של 41,000 שקלים.
עו"ד דודי רד
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.