האב ביקש להשאיר את הילדה איתו, אך מומחית מטעם בית המשפט קבעה שהמשמורת צריכה להיות אצל האם. תביעתו לכפות על האם להישאר בישראל נדחתה
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ערעור של אב על פסק דינו של בית המשפט למשפחה בעיר, ואישר את הגירת בתו עם אמה לקנדה. האב, שלא השלים עם הקביעה, ביקש לבחון את האפשרות לקביעת משמורת משותפת של שני ההורים על הילדה בישראל. אלא שמומחית קבעה שבמקרה כזה האם תהיה כ"אסירת ציון בארץ", והילדה לא תרוויח ממצב בו האם אינה מרוצה.
האב, אזרח ישראלי והאם בעלת אזרחות ישראלית וקנדית, הם הורים לילדה בת 4 ואינם חיים יחד. בתביעה שהגישה האם לאשר לה להגר יחד עם הבת לקנדה מינה בית משפט למשפחה מומחית אשר תחווה דעתה בשאלה איזה מן החלופות תהיה לטובת הקטינה: להישאר עם אביה בישראל או לעבור עם האם לקנדה. על בסיס המלצת המומחית, אישר בית המשפט את הגירת הילדה עם האם.
האב לא השלים עם הקביעה והגיש ערעור, בו ביקש למנות מומחה נוסף שיבחן אפשרות שלישית: שהצדדים יחלקו משמורת משותפת על הילדה בישראל, כלומר, שהילדה והאם יישארו בארץ. לדבריו, לפי הפסיקה היה על בית המשפט לבחון גם את האפשרות הזו. ככל שבקשתו לא תתקבל, ביקש האב להרחיב את ימי הביקור השנתיים של הילדה בארץ ולהגדיל את סכום העירבון שעל האם להפקיד להבטחת קיום הקשר שלה איתו לחצי מיליון שקל.
הילדה והאב יהיו סוהרים
סגן הנשיא השופט שאול שוחט (אב"ד) והשופטות עינת רביד וסיגל רסלר דחו את הערעור פה אחד. תחילה נקבע כי הפסיקה אותה הזכיר האב אינה הלכה מחייבת, ולכן לא הייתה חובה על בית המשפט למשפחה לבחון גם את האפשרות שהציע האב למשמורת משותפת בישראל.
השופטים הוסיפו כי גם אם הייתה הלכה שמחייבת לבחון את האופציה הזאת, בנסיבות המקרה הם סבורים שלא ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת מזו שאליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה.
בכל מקרה, ציינו השופטים, המומחית דווקא כן התייחסה לאופציה שהאם תיאשר בארץ בלית ברירה וקבעה שבסיטואציה שכזו האם תהיה "כאסירת ציון בארץ", כאשר הילדה והאב יהיו מעין סוהרים שלה. המומחית גם הסבירה שככל שעובר הזמן מצב רוחה של האם הולך ויורד, ובמצב הזה בוודאי שהשארתה בישראל לא תהיה לטובת בתה.
מעבר לכך, ציינו השופטים, המומחית קבעה שהאם היא הדמות המרכזית בחיי הילדה ואף על פי שלאב יש כישורים הוריים טובים, הילדה "אינה יכולה להתפתח באופן תקין הרחק מאימה".
בנוסף קבעו השופטים כי החלופה של האב מנוגדת לזכותה של האם להגר לקנדה. כפי שהורים מהגרים בתוך תחומי הארץ ולא עולה השאלה האם לכפות עליהם להישאר במקום מסוים, כך ראוי גם במקרה של הגירה אל מחוץ לגבולות המדינה.
בתוך כך נדחתה גם בקשת האב להעלאת סכום הערובה, משום שניסיון העבר מוכיח שהאם מעולם לא מנעה קשר בינו לבין הילדה.
עם זאת, ימי הביקורים של הבת בארץ הורחבו מעט מ-14 ל-18 ימים בשנה.
האב חויב ב-30,000 שקל הוצאות.
- ב"כ האב: עו"ד שמחיוב
- ב"כ האם: עו"ד פרימר ועו"ד קדוש
עו"ד גילה עיני
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.