האישה תבעה זכויות בדירה שבה התגוררה עם בעלה במשך כחמש שנים ונרכשה על ידו לפני החתונה. שופטת ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א לא השתכנעה שהבעל התכוון לשתפה בנכס, ואף חייבה אותה בהוצאות גבוהות.
האיש רכש את הדירה באפריל 2005, כעשרה חודשים לפני שהשניים התחתנו ועברו לגור בה. בשנת 2008 בוצע רישום הדירה על שמו בלבד.
כעבור כשלוש שנים, בחודש נובמבר 2011, עזבה האישה את הבית בעקבות משבר ביחסים. באותה עת נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת אביו של הבעל, שלטענתו שילם את המשכנתא.
בשנת 2012 הגיעו בני הזוג הפרודים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין בכל הקשור למזונות ומשמורת על שתי בנותיהם.
ביוני 2014, כחצי שנה אחרי שהתגרשו, הגישה האישה תביעה בביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, בה ביקשה לקבל חצי מהזכויות בדירה בה התגוררה כחמש שנים.
התובעת טענה כי הוכיחה מה שנקרא בעגה המשפטית "כוונת שיתוף ספציפית" בין הצדדים, וזאת כיוון שהנתבע הבטיח לה כי הדירה תמיד תשמש למגורי המשפחה.
היא אף טענה, בין היתר, כי הנתבע סירב בתוקף לרשום את הדירה גם על שמה.
מנגד, הנתבע טען כי התובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף בדירה, הם היו נשואים זמן קצר, התגוררו בדירה כחמש שנים בלבד ולא ביצעו בה כל שיפוץ. לכן, לשיטתו, לתובעת אין כל זכויות בדירה.
לדבריו, הוא מעולם לא הציג בפניה מצג המעיד על כוונה לשתף אותה בדירה.
מחלוקת נוספת הייתה בנוגע למשכנתא. התובעת טענה כי הצדדים שילמו את המשכנתא מחשבונם המשותף, ואילו הנתבע טען כי אביו הוא ששילם את המשכנתא.
אין אף ראיה
השופטת תמר סנונית פורר דחתה את התביעה וקבעה כי הדירה אינה נכס בר איזון, שכן התובעת לא הוכיחה כי מדובר בנכס משותף או כי נוצר שיתוף ספציפי בדירה, הרשומה על שם הנתבע בלבד.
בנוגע להבטחות כביכול של הנתבע כלפי התובעת, השופטת ציינה שהתובעת לא הוכיחה את טענותיה כלל – לא בראיה כלשהי ולא באמצעות עדות חיצונית, למשל של מישהו שהיא סיפרה לו על כך.
בנוסף, השופטת העירה כי הצדדים לא השקיעו בדירה, לא שיפצו אותה ולא השביחו אותה, כך שהוכח כי הם לא עשו כל פעולה שמעידה על כוונת שיתוף.
יתרה מכך, השופטת הבהירה כי "גם אם הייתי נכונה לקבל את טענות התובעת, כי ביקשה מהנתבע לרשום אותה כבעלת זכויות בדירה והוא סירב לעשות כן – מדובר היה בשלילת כוונת שיתוף ברורה ומפורשת מצד הנתבע. במצב זה אין התובעת יכולה לטעון באותה נשימה כי הנתבע הציג לה מצג כי הדירה תהיה משותפת".
לאחר מכן השופטת אף דחתה את טענות התובעת לגבי תשלום המשכנתא, תוך שהיא ציינה כי בשלב מסוים התובעת עצמה הודתה שהמשכנתא הייתה רשומה על שם אבי הנתבע ושולמה דרך חשבונו, מה גם שמסמכים ודפי חשבון שצירף הנתבע מעידים על כך.
יש לציין כי השופטת החליטה לחייב את התובעת בהוצאות משפט בסך 25,000 שקל – סכום לא מבוטל, במיוחד כשמדובר בענייני משפחה – בין היתר משום שלא התייצבה לאחד הדיונים במפתיע, וכפתה על הנתבע דחיות רבות.
- ב"כ התובעת: עו"ד פריד ג'ובראן
- ב"כ הנתבע: עו"ד רון לוינטל, עו"ד שלומי חיימוב
עו"ד דקלה אסייג ירמיהו
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.