השופטת קבעה כי לא ייתכן שהאישה תצא מ-24 שנות נישואים ללא כל רכוש, בפרט כשמדובר בבית ששימש למגורי המשפחה ובעלה הודה בעדותו שיש לה בו זכויות
פסק דין של שופטת בית המשפט למשפחה בחדרה הדס גולדקורן שהותר לפרסום לאחרונה קבע כי חצי מהזכויות שבית שרשום על שם הבעל שייכות לאשתו ואם ארבעת ילדיו. הסיבה לכך היא שמדובר בבית מגורים ששימש את המשפחה במשך 24 שנים, נבנה במהלך הנישואים ומהווה הנכס המשמעותי היחיד של בני הזוג. "אם לא נעניק לתובעת זכויות בבית, התוצאה תהא שהיא תיוותר ללא רכוש כלשהו", כתבה השופטת.
בני הזוג הכירו בברזיל והתחתנו ב-1992 בנישואים אזרחיים בקפריסין. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים. ב-2016 הם נפרדו והחלו להתנהל ביניהם הליכים משפטיים בהם תביעה לחלוקת רכוש, במסגרתה ביקשה האישה להכיר בה כבעלת חצי מהזכויות בבית המגורים ששימש את המשפחה ורשום על שם בעלה.
בעלה טען לעומת זאת שלאשתו אין שום זכות בבית שנבנה שנה לפני הנישואים על מגרש שרכש עוד קודם לכן, והם עברו לגור בו רק אחרי שבנם הבכור נולד. הוא טען שאשתו לא השקיעה בבית דבר והוא זה שנשא בתשלומי המשכנתה שנלקחה על ידי אח שלו. עוד טען הבעל כי אשתו צריכה לחלוק איתו ב-15,000-20,000 דולר שקיבלה תמורת דירה בברזיל שמכרה ללא ידיעתו.
הבית יימכר והכספים יחולקו
השופטת הדס גולדקורן קבעה כי כאשר מדובר בבית המגורים של בני הזוג אפשר להכיר בו כנכס משותף גם אם הוא רשום על שם אחד מהם. לשם כך צריך להוכיח "כוונת שיתוף" באמצעות מספר פרמטרים שנקבעו בפסיקה, כמו משך הנישואים, מועד רכישת הנכס, מספר השנים שבני הזוג התגוררו בו, מימון הרכישה והשתתפות בשיפוצים ואופי מערכת היחסים ביניהם. בנוסף נכנסים לתמונה שיקולי הגינות שבמסגרתם יבחן בית המשפט האם יש לבן הזוג הלא רשום בית אחר או שזוהי קורת הגג היחידה שלו.
במקרה הנוכחי השופטת קבעה כי האישה הוכיחה את כוונת השיתוף. כך, בניגוד לטענה המקורית של הנתבע, בחקירתו בבית המשפט עלה כי בניית הבית הושלמה אחרי הנישואים.
עוד הוסיפה השופטת כי האישה אמנם לא הוכיחה בראיות שהמשכנתה על הבית שולמה מכספים משותפים אבל מצד שני גם הבעל לא הוכיח ששילם אותה בעצמו. מעבר לזה, הוא לא התייחס לטענת האישה שלפיה הבית עבר שיפוצים משמעותיים מכספים משותפים.
עוד ציינה השופטת כי הבית הוא הרכוש המשמעותי היחיד של בני הזוג לשעבר, ויש לכך משקל. "אם לא נעניק לתובעת זכויות בבית", כתבה, "התוצאה תהא שהיא תיוותר ללא רכוש כלשהו, לאחר שחיה עם הנתבע 24 שנים, במהלכן גידלו ארבעה ילדים".
בנוסף ציינה השופטת שהנתבע עצמו הודה בכוונת השיתוף כשהשיב "כן" כשנשאל אם הוא מבין שלאשתו יש זכויות בבית. לאור כל אלה נקבע כי האישה זכאית להירשם כבעלת חצי מהזכויות בבית.
באשר לדירה בברזיל, ציינה השופטת כי הבעל לא הצליח לסתור את גרסת האישה כי מכרה אותה לפני כעשור בידיעתו כדי לממן טיפולים ותרופות לאמה החולה. משכך, הוא לא הוכיח שאשתו הבריחה ממנו את הכספים שקיבלה.
בסיכומו של דבר השופטת קבעה השופטת כי הבית יימכר והתמורה לאחר ניכוי הוצאות המכירה תחולק בין בני הזוג בחלקים שווים. הבעל חויב בהוצאות של 7,000 שקלים.
- ב"כ האישה: עו"ד ירון אלטרזון מטעם הלשכה לסיוע משפטי
- ב"כ הבעל: נעמה אייכנר, עו"ד דיני משפחה
עו"ד טלי בן יקיר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.