התובע טען כי האישה סירבה לקבל את הגט במועד שנקבע בבית הדין, יולי 2015, והסכימה להתגרש רק חודשים לאחר מכן. הוא גם דרש פיצוי על לשון הרע בשל תלונות שווא על תקיפה ואיומים. בית המשפט למשפחה קיבל את עמדת האישה, לפיה בסך הכל ניסתה להגן על עצמה.
בתביעת פיצויים על סך כ-60,000 שקל טען הבעל כי במשך ארבע השנים שקדמו לגירושין נמנעה האישה מלקיים עמו יחסי אישות, לא ניקתה ולא בישלה, סירבה להביא עמו ילדים נוספים והם "חגגו את חגי ישראל בנפרד".
לייעוץ בתחום:
פנו לעורך דין משפחה
הוא הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני אך בדיון שנערך ביולי 2015 סירבה האישה לתדהמתו לקבל את הגט תוך "שימוש לרעה בהליכי משפט" והיא ניאותה לקבל את הגט רק חמישה חודשים לאחר מכן.
עוד טען התובע כי הנתבעת הגישה נגדו תלונת שווא במשטרה על תקיפה, איומים ופגיעה ברכוש ודרש פיצוי בגין הוצאת לשון הרע. לדבריו, התיק נגדו נסגר אך במהלך החקירה הוא הורחק מעירו, נשלח למעצר בית בבית הוריו, נשקו האישי הוחרם והוא הועבר לתפקיד אחר תוך פגיעה בפרנסתו.
הנתבעת טענה מנגד כי מדובר בתביעה "קנטרנית וטורדנית" שכל מטרתה להתיש אותה. לדבריה, היא רצתה יותר מכל להתגרש אך עד למועד הדיון שנקבע בבית הדין לא הוסדרו כל ענייני הגירושין ולכן ביקשה לדחות את מתן הגט.
ביחס לטענת לשון הרע טענה הנתבעת כי התלונה הייתה אמתית וסיפרה כי במהלך חייהם המשותפים נהג התובע לאיים ולקלל אותה בלי הרף, הוא שבר כלים במטבח והתנתק ממשפחתה בחגים על מנת לבודד אותה.
הנתבעת הוסיפה כי השכנים הם אלה שהזמינו שוטרים לאחר ששמעו את התובע "צורח עליה". לדבריה, עקב מעשיו של התובע נוצרה בבית אווירה של "פחד וטרור" והוא זה שמנע ממנה יחסי אישות ולא סיפק את צרכיה.
התנהלות סבירה ולגיטימית
השופט מחמוד שדאפנה מבית המשפט למשפחה בטבריה הבהיר כי סרבנות גט היא "תופעה כואבת אשר משתמשת בחירותו ובכבודו של האדם ככלי מיקוח וניגוח בידי מי שהיה עד לא מזמן האדם הקרוב ביותר לניזוק", ולכן היא עשויה לשמש עילה לפסיקת פיצויים.
השופט ציין כי בעבר הכירו בתי המשפט בזכות זו לפיצויים רק במקרים בהם חייב בית הדין הרבני את אחד מבעלי הדין לתת או לקבל גט. בשלב מאוחר יותר חל שינוי בגישה זו וכיום ניתן לפסוק פיצוי לגבר או אישה מסורבי גט גם בטרם ניתן "חיוב גט" כלפי הצד השני בבית הדין הרבני.
עם זאת לקביעת השופט, במקרה זה הנתבעת לא פעלה כ"סרבנית גט" שכן מועד הגירושין נדחה על ידה בחמישה חודשים בלבד על מנת לאפשר דיון בענייני הרכוש והמשמורת ומדובר בהתנהלות "סבירה ולגיטימית".
באשר לעילת לשון הרע הסביר השופט כי הגשת תלונה במשטרה יכולה אמנם להיחשב כהוצאת דיבה אך לנפגע עומדת הגנת "תום הלב" במקרים בהם הוא האמין בנכונות המידע שמסר למשטרה.
בנסיבות אלה התרשם השופט כי הגשת התלונה נעשתה על ידי הנתבעת מתוך רצון כנה להגן על עצמה מפני אלימות התובע.
לפיכך דחה השופט את התביעה וחייב את התובע בהוצאות של 6,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד יוסי נקר
- ב"כ הנתבעת: עו"ד כוכבית ששון
* עורך דין אופק תבור ממשרד קאשי-תבור עוסק בדיני משפחה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.