בין בני הזוג התעוררה מחלוקת האם חישוב חלקה של האישה בפנסיה של הבעל צריך להיגזר ממספר השנים בהן נצברה הפנסיה המלאה (35) או מספר שנות העבודה הכולל (41). בית המשפט קבע שאין להתחשב בשנים העודפות
השופטת איריס אילוטוביץ' סגל הכריעה לאחרונה בסוגיה עקרונית שהתעוררה בנוגע לחלוקת הפנסיה בין בני זוג גרושים: האם כדי לחשב את חלקה של האישה יש לחלק את מספר שנות הנישואים במספר שנות הצבירה לפנסיה או שמא המכנה צריך להיות מספר שנות העבודה הכולל של הבעל. השופטת קבעה שהתקופה הרלוונטית היא תקופת צבירת הזכויות, באופן שמגדיל את חלקה של האישה.
בני הזוג נישאו ב-1972. שנתיים לאחר מכן החל הבעל לעבוד בתעשייה האווירית.
ב-1996 הם נפרדו, ובשנת 2000 התגרשו.
בהסכם הגירושין הסכימו בני הזוג שהאישה תקבל חצי מזכויות הפנסיה של הבעל בגין תקופת החיים המשותפים.
ב-2009 הגיע הבעל לצבירה המרבית של זכויותיו הפנסיוניות, בגובה 70% משכרו הממוצע, לאחר 35 שנות עבודה ובגיל 61.
ואולם, הוא המשיך לעבוד 6 שנים נוספות ופרש ב-2015, בגיל 67. זאת, כדי לעמוד בדרישת גיל הפרישה לצורך קבלת הפנסיה של הקרן הוותיקה.
ב-2017 עתרה האישה לבית המשפט בבקשה להעריך את שווי חלקה בפנסיה.
מומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע כי יש לחשב את זכויותיה של האישה כך שבמונה יוצב מספר השנים המשותפות עד מועד הקרע ובמכנה מספר שנות העבודה הכולל. כלומר, לדעת המומחה החישוב צריך לכלול את 41 השנים בהן עבד הבעל עד לסיום העסקתו. לפי חישוב זה שיעור חלקה של האישה בפנסיה הוא 26.58%. המומחה הסביר שגובה קצבת הפנסיה של הבעל עלה משמעותית בזכות עבודתו בשנים העודפות ומשכך יש להביאן בחשבון.
הבעל תמך בעמדת המומחה. מנגד, האישה טענה כי במכנה צריכות להופיע 35 שנות הצבירה בלבד כך שחלקה צריך לעמוד על 31.21% מהפנסיה החודשית של הנתבע.
הייתה מרימה צעקה
השופטת איריס אילוטוביץ' סגל מבית המשפט למשפחה בתל אביב הבהירה שהמשכורת שנקבעה לנתבע במועד הפרישה, ושלפיה הוא מקבל את דמי הפנסיה, היא המשכורת הקובעת שמתוכה יש לגזור את חלקה של האישה.
היא הוסיפה כי טענת המומחה שלפיה עלייה בשכר הנתבע במהלך השנים העודפות מצדיק הצבת מלוא שנות העבודה במכנה אינה תואמת את הדין בסוגיה.
עוד הדגישה השופטת שכבר נקבע בפסיקה לא אחת כי עלייה במשכורתו של האיש לאחר מועד הפירוד גם היא נזקפת לטובת האישה, וזאת בשים לב לכך שהצדדים היו נשואים תקופה ממושכת למעלה מ-20 שנים.
עליה בשכרו של הנתבע או בחירתו להמשיך לעבוד לאחר שסיים לצבור את מירב זכויותיו הפנסיוניות, הן לא סיבות לסטות מכלל זה, קבעה השופטת. "התקופה הרלוונטית להצבה במכנה הנוסחה היא תקופת צבירת הזכויות ואין להתחשב בשנות עבודה בהן לא נצברו זכויות פנסיוניות", כתבה.
"לו טענתו של המומחה הייתה מתקבלת אזי התובעת הייתה מרימה קול צעקה, וכך גם כל תובע אחר, כאשר הנתבע היה מגיע לתקופת צבירת הזכויות, והייתה מנסה למנוע את המשך העסקתו. מצב דברים כזה יביא לפגיעה בזכות האדם לעבוד. הדבר בוודאי אינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: חופש העיסוק", סיכמה השופטת.
בסופו של דבר נקבע שחלקה של האישה יעמוד על 31.21%.
הנתבע חויב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד שמעון שובר
- ב"כ הנתבע: עו"ד זיו בייטל
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.