הבעל ירש דירה מסבתו – האישה דרשה חצי

האישה טענה שבמהלך הנישואין היה ברור שהדירה משותפת וכספי השכירות ממנה הופקדו לחשבון משותף. בית המשפט לא מצא בסיס לטענות ודחה את תביעתה

השופטת ליאת דהן חיון דחתה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד בעלה לשעבר בה דרשה לקבל חצי מהזכויות בדירה שירש מסבתו. האישה טענה לשיתוף ספציפי בדירה, בין היתר, מאחר שלטענתה הצדדים עשו שימוש בכספי השכירות מהדירה לטובת התא המשפחתי וכי נתנו לבנם להתגורר בה בתקופה מסוימת. השופטת קבעה שהיא לא הוכיחה את הטענות ואין סיבה לסטות מהכלל שלפיו נכסים שהתקבלו בירושה לא יאוזנו.

בני הזוג נישאו ב-1992 ונפרדו ב-2014. הם הביאו לעולם שלושה ילדים, כיום כולם בגירים. 

האישה הגישה מספר תביעות רכושיות במסגרתן דרשה בין היתר להצהיר כי היא זכאית להירשם כבעלת חצי מהזכויות בדירה שירש הבעל במהלך החיים המשותפים לאחר מות סבתו ב-2010. 

לטענתה, היה ברור שמדובר בנכס משותף, לאור העובדה שדמי השכירות (בסך 1,000 שקל בחודש) הופקדו לחשבון המשותף. 

לדבריה, הצדדים עשו שימוש בכספי השכירות לצורך התא המשפחתי וכן העניקו רשות לבן הבכור להתגורר בה לאחר שיפוץ הדירה על ידם. בנוסף, הדירה הושכרה לצדדים שלישיים והיא חתמה על הסכם השכירות לצד בעלה. היא הוסיפה כי הצדדים גרו בדירה יחד לפני הנישואים. 

בנסיבות אלה לדבריה היה שיתוף ספציפי ויש להורות על פירוק שיתוף ביחס לנכס. 

הבעל מצדו הכחיש שהייתה כוונת שיתוף. לחיזוק גרסתו הוא ציין שהאישה לחצה עליו למכור את הדירה לכיסוי החובות והוא סירב לעשות כן בכדי שהכספים שיתקבלו לא יזקפו כחלק ממסת הנכסים של התא המשפחתי.

לדבריו, סבתו אפשרה לו עוד בחייה להשכיר תא הדירה וליטול לעצמו את דמי השכירות. כמו כן, מעולם לא נאמר לאישה או הובטח לה שהדירה תהיה משותפת. הוא הוסיף כי האישה לא טיפלה בהשכרת הדירה או בגביית דמי השכירות, אף שידעה את זהות השוכרים. 

לא הבטיח

השופטת ליאת דהן חיון מבית המשפט למשפחה בקריות דחתה את התביעה. 

היא הבהירה כי על הטוען לשיתוף הנטל להוכיח כוונה ליצירת שיתוף ספציפי בנכס והאישה לא עמדה בחובתה זו. 

השופטת כתבה כי אין במגורי הצדדים בטרם הנישואין בכדי ללמד על שיתוף הנכסים, בפרט כאשר בתקופה זו הזכויות היו נתונות לסבתא המנוחה, ולצדדים ניתנה רק זכות שימוש. שנית, אף העובדה שילדי הצדדים התגוררו בנכס לא מוכיחה שמדובר בנכס משותף. זאת במיוחד לנוכח עדות האישה עצמה שהצהירה כי "אני הייתי צריכה לריב אתו שהילד יקבל את הדירה כי הוא לא רצה.".

גם טענות האישה בנוגע לכספי השכירות נדחו. השופטת כתבה כי האישה לא הוכיחה שהכספים הופקדו בחשבון המשותף ועדותה בהקשר זה לא הייתה קוהרנטית. 

השופטת ציינה כי האישה צירפה הסכם שכירות אך עדותה ביחס להסכם זה נמסרה באופן מבולבל והיא לא נתנה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע היא לא חתומה עליו. היא גם לא זימנה איש מהשוכרים לעדות. 

האישה גם לא הוכיחה כוונת שיתוף מצד הבעל או הצהרה במפורש או בהתנהגות גי מדובר בנכס משותף. 

״אני מקבלת את טענת האיש ולפיה מעולם לא הבטיח לאישה בכל צורה שהיא כי דירת הירושה תשמש כנכס משותף״, כתבה.

לא ניתן צו להוצאות.

• ב״כ האישה: עו״ד יגאל בן חיים
• ב״כ האיש: עו״ד דור שוורץ

עו"ד יוגב בוטבול עוסק/ת ב- דיני משפחה, ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.