האישה טענה כי הבית, שרשום על שמה, נרכש ברובו מכספים שקיבלה במתנה ושייך רק לה. בית המשפט קבע כי טענתה מנוגדת להיגיון בין היתר לנוכח העובדה שבעלה פרנס אותה לאורך השנים ונשא בתשלומי המשכנתה.
בפסק דין שהותר לפרסום לאחרונה והכריע בסכסוך בין בני זוג שהתגרשו אחרי 27 שנות נישואים, נקבע כי הבית שרשום על שם האישה שייך גם לבעל, וכי האישה תישא בחצי מהחובות שצבר. השופטת קרן גיל מבית המשפט למשפחה קבעה כי דרישת האישה לשלול מבעלה את הזכויות בבית אף שהודתה כי נרשם על שמה רק משום שבזמנו עסקיו של בעלה נקלעו למצוקה, הייתה חסרת תום לב.
בני הזוג גרו בחו"ל כשנישאו ב-1990. הם עלו לארץ בהמשך עקב הסתבכות כלכלית של הבעל. לאורך השנים נולדו להם שלושה ילדים – הבכור בגיר ושני הקטינים בני 15 ו-17.
ב-2003 הם רכשו בית שהזכויות בו נרשמו רק על שם האישה, ובו התגוררו עד לפירוק הנישואים בשנה האחרונה.
במסגרת הליכי הגירושים הגיש הבעל לשעבר תביעה לקבוע כי הוא בעל חצי מהזכויות בבית למרות הרישום הפורמלי, שלטענתו נעשה בשל חשש מנושיו. עוד הוא ביקש לחייב את גרושתו לשאת במחצית החובות שנצברו על שמו.
האישה לעומת זאת טענה כי לגרוש שלה אין כל זכויות בבית, שנרכש ברובו על ידי דודה שהתנה את המתנה בכך שיהיה שייך רק לה. עוד היא טענה שהיא לא צריכה לשאת בחובות שנצברו על ידי בעלה, שביצע מעשים לא מוסריים ופליליים.
אווירת שיתוף מובהקת
השופט קרן גיל סברה שהאישה התנהלה בחוסר תום לב בכל מה שקשור בבית. לפי השופטת, הראיות מעידות כי הצדדים חיו "באווירת שיתוף מובהקת": הם חיו יחד, ניהלו חשבונות בנק משותפים, נטלו יחד הלוואות ושיתפו זה את זה בכספים שקיבלו מקרובי משפחה וחברים. יותר מזה, לאורך רוב החיים המשותפים האישה לא עבדה ומי שפרנס את המשפחה היה הבעל.
השופטת הבהירה כי כשבית המגורים רשום על שם אחד מבני הזוג על בן הזוג האחר להוכיח "דבר מה נוסף" מעבר לחיים המשותפים כדי לקבל בו זכויות. הבעל הוכיח זאת, קבעה.
בין יתר הסיבות נמנו העובדה שהבית שימש כבית המשפחה שבו גדלו הילדים, שני בני הזוג היו מעורבים ברכישתו, הם אף שיפצו אותו פעמיים ביחד, הלוואת המשכנתה ניטלה על שם שניהם, והבעל נשא בתשלומיה.
יותר מזה, האישה אפילו חתמה על מסמך שבו אישרה שהסיבה לרישום הבלעדי הייתה "להימנע בעתיד מהשלכות של הסתבכות עסקית". כלומר, היא אישרה שהיה פורמלי בלבד.
זאת ועוד, בניגוד לטענת האישה, דודה הבהיר בעדותו שלא הציב שום תנאי לכספים והיה ברור לו שישמשו לרכישת בית לכל המשפחה.
בסיכומו של דבר השופטת קבעה כי "הגינות בסיסית" לא מאפשרת לקבל את עמדת האישה כי לבעלה – שפרנס את המשפחה במשך שני עשורים – אין זכויות בבית.
ברוח זו השופטת קיבלה את הטענה שהאישה צריכה להשתתף בחובות שנצברו בתקופת הנישואים. נקבע כי לא הוכח שהחובות נבעו מפעולות פליליות שביצע הבעל, וכי הראיות מעידות שמשיכות כספים רבות שהבעל ביצע מעסקיו נועדו לממן את רמת החיים הגבוהה של הצדדים.
משכך נקבע כי הזכויות והחובות של הצדדים בכל הנכסים שצברו לאורך חייהם המשותפים – כולל הבית, העסקים וחשבונות הבנק – יחולקו ביניהם שווה בשווה. האישה חויבה בהוצאות של 10,000 שקל.
עו"ד אלון בר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.