הלכת "שיתוף בנכסים חיצוניים" נוצרה בידי בתי המשפט ולמעשה עוקפת את חוק יחסי ממון הקובע שנכסים אישיים – שהגיעו לבן הזוג בירושה או במתנה – לא נחשבים לרכוש משותף. עו"ד שירי מלכה מיידעת ומזהירה.
משה ונורית העניקו לבנם דירה במתנה. לאחר מספר שנות נישואין בנם התגרש ואשתו לשעבר טענה כי מחצית מהדירה שייכת לה למרות העובדה שנרשמה על שם הבן בלבד. מה היה הטיעון של האישה? כוונת שיתוף.
מחלקים נכסים?
עורך דין משפחה
מה זה אומר? וממה צריך להיזהר? על מנת למנוע מצב בו נכסים שנועדו לשמש רק את ילדינו יעברו ל"ידיים" אחרות, יש להכיר ולהבין תחילה את הדין והפסיקה החלים על בני זוג נשואים:
חוק יחסי ממון בין בני זוג, חל על זוגות שהתחתנו מיום 1.1.74 ואילך, וקובע כי בקרות אירוע "קריטי" בין בני זוג (גירושין או חס וחלילה מוות של אחד מבני הזוג) המשטר הרכושי שיחול על יחסי הממון ביניהם הוא "הסדר איזון משאבים".
על פי הסדר זה, עם התרת הנישואין (במקרה של גירושין) או פקיעת הנישואין (במקרה של מוות), יאוזן השווי של כל נכסי בני הזוג ויחולק ביניהם בחלקים שווים.
מנגד, קובע ההסדר, שהנכסים המשותפים אינם כוללים נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני נישואיהם או נכס שהתקבל לידיו של בן הזוג במתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין, מה שמכונה "נכס חיצוני".
האומנם?
כמאמר הקלישאה: לכל כלל יש יוצא מן הכלל. והנה, במרוצת השנים נקבעו הלכות פסוקות שאפשרו את ההכרה ברעיון "השיתוף הספציפי", המאפשר הכנסת נכס "חיצוני" למסגרת הנכסים המשותפים ברי האיזון.
המשמעות היא, שהוראות החוק אינן מונעות מבן הזוג (שאינו בעל הנכס החיצוני) לטעון להכללת הנכס ב"קופת" הנכסים המשותפת, ולדרוש את מחצית שוויו.
כוונת שיתוף ספציפית
ואולם, על הטוען מוטל נטל הוכחה לא פשוט בכלל. על מנת שנכס חיצוני יוכר כנכס משותף ויחולק בין בני הזוג שווה בשווה, יש להוכיח כוונה של בעל הנכס לשתף את בן הזוג האחר באותו נכס ספציפי, וכלשון בית המשפט: להוכיח "כוונת שיתוף ספציפית". שימו לב: התוכן שיוצקים בתי המשפט למונח זה משתנה ממקרה למקרה ומנכס לנכס, והפרמטרים שייבחנו תלויים בנסיבות.
באופן כללי, ניתן לומר שכדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית יש להציג נסיבות עובדתיות שמהן ניתן להסיק על כוונת בן הזוג להקנות לאחר זכויות בנכס. לא מספיק לטעון שחיי הנישואין המשותפים מוכיחים כוונת שיתוף, על הכוונה להיות ממוקדת בנכס המדובר.
דירת מגורים
סוגיית כוונת השיתוף הספציפית התעוררה בפסיקה בעיקר סביב נושא דירת המגורים – שכונתה לא אחת בידי בתי המשפט "גולת הכותרת של התא המשפחתי" משום אופייה וייחודה כנכס משפחתי מובהק.
כמובן שמדובר במקרים שבהם הדירה אינה רשומה על שם שני בני הזוג. בהקשר זה נקבע כי יש להוכיח "דבר מה נוסף" – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים – שיעיד על כוונת שיתוף וממנו ניתן יהיה להסיק על הקניית הזכויות הנטענות ביחס אליה.
אותו "דבר מה נוסף" שעשוי להוכיח כוונת שיתוף משתנה ממקרה למקרה. בין היתר ניתן משקל לעניינים הבאים: השתתפות כספית במימון הבית (למשל באמצעות נטילת משכנתא משותפת); השתתפות בן הזוג הלא רשום בשיפוצים; קיומה של מערכת כלכלית הדדית בין בני הזוג; מספר שנות הנישואין; מועד רכישת הדירה ביחס לנישואין; מספר השנים שהצדדים התגוררו בנכס וייעודו – למגורים או למטרה אחרת; טיב היחסים בין בני הזוג (יינתן משקל לבגידות והפרות אמון); הדדיות השיתוף (האם לשני הצדדים נכסים חיצוניים), ועוד.
הלכה שנויה במחלוקת
מכל המתואר מעלה, עולה כי חרף הוראותיו הברורות של חוק יחסי ממון, שמגינות לכאורה על נכסים חיצוניים לנישואים (שניתנו במתנה, הועברו בירושה וכו') הרי שהפסיקה יצרה הלכה ש"נגסה" בהגנה על נכסים אלו ואפשרה את השיתוף בהם בנסיבות המתאימות.
מדובר בהלכה המשנה את הוראות החוק והיא בהחלט נחשבת למרחיקה לכת ורבים גורסים שהיא אף פוגעת בוודאות, ביציבות ובסדר שחוקים נועדו ליצור.
משכך, הלכת השיתוף הספציפי בנכסים חיצוניים היא הלכה שנויה במחלוקת, גם מבחינת השופטים עצמם. כך, ישנם שופטים אשר מכריעים על פי ההסדר הקבוע בחוק ועל פיו בלבד, וישנם שופטים הבוחנים כל מקרה לגופו וקובעים אם יש מקום לסטות מההסדר שבחוק ולייחס כוונת שיתוף ספציפי לבן הזוג בעל הנכס.
בעוד שופט אחד יראה צוואה שערך בן זוג כגילוי דעת ברור לשיתוף, שופט אחר יקבע שאין די בצוואה כדי להוכיח שיתוף ספציפי; בעוד שופט אחד יקבע שהפקדת דמי השכירות של הדירה בחשבון המשותף מלמדת על כוונה לשתף בזכויות בדירה, שופט אחר יקבע שהכוונה הייתה לשתף רק ב"פירות" הדירה. שופט עלול לקבוע שיפוץ הדירה מכספים משותפים מוכיח כוונת שיתוף, ושופט אחר שיש להבחין בין שיפוץ פנימי הנועד לרווחת המשפחה ובין שיפוץ המביא להגדלת שטח הדירה באופן שתורם תרומה משמעותית להשבחתה.
אז מה נכון לעשות?
כעת משידוע לנו כי אין "ביטוח" להפרדה הרכושית שבחוק יחסי ממון לגבי "נכסים חיצוניים" הדרך למנוע זאת היא פשוטה:
במקרים כאלה, בהם אחד מבני הזוג מגיע עם נכס שניתן לו במתנה מהוריו לפני הנישואין, מומלץ לערוך הסכם ממון שיסדיר את הסוגיה ויבטיח את השליטה הבלעדית של שלו בנכס. לחלופין, ניתן לערוך הסכם נקודתי, בנוגע לאותו נכס ספציפי ולא ביחס לכלל העניינים הממוניים בין בני הזוג. הליך כל-כך פשוט שמונע שאלות מורכבות בעתיד.
* עו"ד שירי מלכה בעלת משרד לדיני משפחה ובו מחלקה לניהול סיכונים משפטיים במשפחה
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.