פרשנות צרה של הסכם הניידות גרמה לביטוח לאומי לסרב להכיר בבן דודה של פגועת שיתוק מוחין כ״מורשה נהיגה״ ולשלול ממנה הטבות ניידות. בית הדין ביטל את ההחלטה.
השופטת הדס יהלום קיבלה לאחרונה תביעה שהגישה נכה נגד הביטוח הלאומי. המוסד לא הכיר בבן דודה של האישה כ״מורשה נהיגה״ שיכול להסיע אותה ממקום למקום מאחר שאינו נכלל בהגדרת ״קרוב משפחה״ בהסכם הניידות. השופטת קבעה כי יש לפרש את ההסכם לטובת הנכה.
מכוח הסכם ניידות שנחתם ב-1977 בין משרד האוצר לביטוח הלאומי ניתנות הטבות שונות לאנשים הפגועים בגפיהם התחתונות ומוגבלים בניידות.
נכים שעומדים בקריטריונים זכאים לגמלת ניידות ולהלוואה לרכישת רכב. במקרה של נכים שאינם מסוגלים לנהוג בעצמם מכיר ההסכם בתנאים מסוימים ב״מורשה נהיגה״ שיכול לנהוג ברכב של הנכה במקומו. על פי ההסכם, מורשה נהיגה יכול להיות מטפל או ״קרוב משפחה״ של הנכה המוגדר כבן זוג, הורה, אח, סב או נכד שגר עמו באותו בניין או שמקום מגוריו אינו מרוחק יותר מ-1,500 מטר מביתו של הנכה.
בנובמבר 2017 דחה הביטוח הלאומי בקשה של אישה בת 58, פגועת שיתוק מוחין המשותקת בשלוש גפיה ומרותקת לכסא גלגלים, להכיר בבן דודה כ״מורשה נהיגה״. הנימוק היה שאותו אדם אינו עונה על הגדרת ״קרוב משפחה״ בהסכם הניידות. בהמשך לקביעה זו הודיע הביטוח הלאומי לאישה כי תשולם לה קצבה לחסרת רכב והיא תידרש להחזיר את הטבות הניידות שקיבלה הכוללות מתן הלוואה עומדת לרכישת רכב.
בעקבות ההחלטה הגישה האישה תביעה לבית הדין לעבודה. היא סיפרה שבן הדוד גר עמה באותו בניין, הוריה נפטרו ואין קרוב משפחה אחר שיכול לשמש לה כנהג. בנוסף לדבריה, המטפלת שלה חסרת רישיון נהיגה.
לטענתה, החלטת הביטוח הלאומי גורמת לאפליה בינה לבין נכים אחרים שכן אושר להם מורשה נהיגה שאינו עונה על הגדרות ההסכם.
הביטוח הלאומי טען מצידו שבן הדוד אינו עונה על התנאים הקבועים בהסכם הניידות ולכן לא ניתן לאשר אותו כמורשה נהיגה.
קיום בכבוד
סגנית נשיאת בית הדין לעבודה בתל אביב, השופטת הדס יהלום, קיבלה את התביעה. השופטת הבהירה שמטרת הסכם הניידות היא לתת הטבות סוציאליות לנכה ולאפשר לו להתגבר על קשיי הניידות הן בעבודה והן בחייו מחוץ לעבודה. ההסכם מתיר לקרוב משפחה להסיע את הנכה כך שגם נכה שלא יכול לנהוג בעצמו יתגבר על מוגבלויותיו, כתבה. השופטת הוסיפה שיש לפרש את ההסכם בהתאם למטרתו לטובת המוגבל בניידות.
השופטת ציינה שהתובעת עובדת ומשתכרת למחייתה ועליה לצאת מביתה לשם ניהול אורח חיים תקין. בנוסף, רק בן הדוד יכול לשמש עבורה מורשה נהיגה. ״מתן האישור לבן הדוד הוא למעשה ההבדל בין ״מתן רגליים״ לתובעת לבין הותרתה בביתה ללא אפשרות להתנייד מחוץ לביתה״, כתבה.
השופטת הדגישה כי אמנם קרבת משפחה מסוג בן דוד אינה מנויה בהסכם הניידות אך מדובר בסופו של דבר בקרוב משפחה מדרגה גבוהה. לדבריה, ההכרה בבן הדוד אינה חורגת מהתנאים שהתווה הסכם הניידות ואינה מערערת את יסודותיו. ״ההכרה תאפשר לתובעת קיום בסיסי בכבוד ובאופן ראוי ותשווה בין מצבה לבין אלה שהתמזל מזלם ויש להם קרובי משפחה מדרגה גבוהה יותר שיכולים לשמש מורשי נהיגה״, סיכמה.
הביטוח הלאומי חויב בהוצאות בסך 400 שקל ובשכ״ט עו״ד בסך 1,500 שקל.
- ב״כ התובעת: עו"ד עמרם ועו"ד סדיקוב
- ב״כ הנתבע: עו"ד אירית רייכנברג
עו"ד מאיסה ח'דירי
עוסק/ת ב-
תביעות ביטוח ונזקי רכוש
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.