בני זוג הופתעו לגלות שהדירה שרכשו היא לא מה שחשבו: בדירה עצמה יש רטיבות והחניה הצמודה מאלצת אותם להיות בקשר תמידי עם השכן. ביהמ"ש הפריד בין שתי הטענות וקבע: הרטיבות לא באחריות המוכרים, החניה כן.
בינואר 2010 רכשו בני זוג דירה בנתניה, הכוללת גם שתי חניות, תמורת 1.7 מיליון שקל. אלא שכשהחלו הרוכשים בשיפוצים, גילו בעיות רטיבות בדירה וכך נאלצו, לדבריהם, להרחיב את עבודות השיפוץ מעבר למתוכנן ולבצע תיקונים שונים כדי להקטין את הנזק, שכללו בין היתר החלפת הרצפה והאינסטלציה.
הרוכשים פנו למוכרים בכדי להסדיר ביניהם את הסוגיה, ומשלא נענו הגישו נגדם תביעה בבימ"ש השלום בכפר סבא. לטענתם, המוכרים הוליכו אותם שולל משום שגרמו להם להאמין כי הדירה תקינה, ללא פגמים ואף לא טרחו לעדכן אותם שלא ניתן להשתמש באחת החניות אלא לאחר תיאום עם בעל החניה שנמצאת בקדמתה.
הרוכשים טענו שלו היו יודעים על ליקויי הרטיבות ובעיית החניה, הם לא היו מתקשרים בחוזה או לכל הפחות היו מורידים את מחיר הדירה. לטענתם, באי גילוי מצב הדירה והחניה לאשורו, הפרו המוכרים את החוזה הפרה יסודית המזכה אותם בפיצוי המוסכם בחוזה - 170 אלף שקל, או לפחות בפיצוי על הנזק שנגרם להם בסך 90 אלף שקל.
המוכרים טענו, כי כלל לא ידעו על בעיות הנזילה. לדבריהם, לא ניתן לצפות מהם להרים את הרצפות ולבדוק תחתן את מצב הצנרת בטרם המכירה. באשר לחניה הטורית, טענו שמצבה היה גלוי לעין והרוכשים הצהירו בחוזה כי רכשו את הדירה כמות שהיא. עוד טענו, כי קיימו את החוזה בתום לב, בהגינות וביושר ולא הסתירו דבר מהרוכשים, שמנסים לגלגל על שכמם את עלות השיפוצים היקרים שבחרו לעשות, ללא קשר לליקויים.
המומחה מטעם ביהמ"ש קבע, שחלק מהליקויים בדירה היו גלויים לעין בעת הרכישה, ובאשר לאלו שלא היו גלויים – המוכרים לא ידעו ולא יכלו לדעת עליהם.
לא התכוונו להסתיר
סגנית הנשיאה, השופטת רחל קרלינסקי קיבלה את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, לפיה חלק מהליקויים היו גלויים לעין ואלה שלא היו גלויים – המוכרים לא יכלו לדעת עליהם. לאור זאת, היא קבעה שלא ניתן לבוא בטרוניה אל הנתבעים על משהו שבעצמם לא יכלו לדעת עליו, והתגלה לתובעים רק בעת השיפוץ.
לדברי השופטת, אמנם על המוכר חלה חובת גילוי רחבה מאוד, אלא שכאן לא הייתה כוונת הסתרה מטעם הנתבעים, שנתנו לתובעים אפשרויות רבות לבקר בדירה טרם הרכישה וכך נחשפו לליקויים הגלויים לעין שהיו בדירה.
באשר לחניה הסיפור שונה, ציינה השופטת. מדובר בסידור חניה לא נוח, שהנתבעים לא יידעו אודותיו במפורש את התובעים ולכן בעניין זה הנתבעים לא מילאו אחר חובת הגילוי שלהם. משכך, קבעה השופטת, זכאים התובעים לפיצויים.
לעניין גובה הפיצוי, קבעה השופטת, שהתובעים אינם זכאים לפיצוי המוסכם, שהוא פיצוי גבוה ביותר, אלא רק לפיצוי על הנזק שנגרם להם בפועל. לעניין זה אימצה השופטת את חישובי המומחים שהעידו בתיק, וקבעה כי שווי ירידת הערך של החניה הטורית עומד על 33,600 שקל, וזהו הפיצוי שישלמו להם הנתבעים, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד של 20 אלף שקל.
* עו"ד אשר נוטוביץ עוסק בדיני מקרקעין.
**הכותב לא ייצג בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.