מבוא
בשנת 2002, לאחר לחץ בין לאומי כבד, נכנס לתוקף חוק איסור הלבנת הון, התש"ס 2000. בעקבות כניסת החוק לתוקף הוצאה ישראל מ"הרשימה השחורה" של ארגון ה FATF Financial) Action Task Force) - רשימה הכוללת מדינות אשר אינן משתפות פעולה בתחום הלבנת הון ומימון טרור[1]. חשוב לציין, כי על מדינות הנמצאות ברשימה השחורה, מוטלות סנקציות כלכליות שונות[2].
חוק איסור הלבנת הון מגדיר שלוש פעולות עיקריות המהוות עבירות לצורך חוק איסור הלבנת הון. כדלקמן:
עבירת הלבנת הון
סעיף 3 (א) לחוק איסור הלבנת הון, מגדיר את עבירת הלבנת ההון כפעולה ברכוש אסור, הנעשית במטרה להסתיר או להסוות את מקורו של הרכוש, את זהות בעליו או את מיקומו.
הפעולה יכולה להיות כמעט כל סוג של פעולה בנקאית, וכוללת גם השקעה, פעולה בניירות ערך, מתן או קבלת אשראי, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם אינו רכוש אסור[3].
הכוונה ברכוש אסור הינה לרכוש אשר הושג מקיומה של עבירת מקור, המוגדרות בחוק איסור הלבנת הון. כך למשל, עבירות סמים, הימורים, שוחד, ניירות ערך, הברחות, זכויות יוצרים, עובדים זרים, מע"מ ועבירות נוספות. נכון למועד כתיבת שורות אלו, עבירות על פי פקודת מס ההכנסה אינן מהוות עבירות מקור על פי חוקי איסור הלבנת הון.
יחד עם זאת, למטרת ביצוע עבירה זו, אין זה מספיק שנעשתה פעולה ברכוש אסור, אלא חובה להוכיח גם את קיומו של היסוד הנפשי, קרי, את הכוונה להסתיר את מקור הרכוש או את בעליו או מיקומו. כך, על רשויות האכיפה להוכיח כוונה לביצוע הלבנת הון ואין זה מספיק לצורך העבירה המתוארת בתת סעיף זה להראות עבירה טכנית.
עבירות דיווח
באופן מפתיע, בחר המחוקק להכיר בעבירת דיווח כעבירה אשר העונש על ביצועה זהה לביצוע פעולת ההלבנה עצמה.
עבירה זו מוגדרת בסעיף 3 (ב) לחוק איסור הלבנת הון כעשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח לא נכון, בהקשר של החובות המוטלות על נותני שירותים פיננסים ובהקשר של חובות הדיווח על כספים בכניסה או ביציאה מישראל.[4]
בדומה לסעיף 3 (א) לחוק איסור הלבנת הון, גם סעיף 3 (ב) לחוק, דורש הוכחה של היסוד הנפשי, קרי, את דרישת ה"מטרה".
סעיף 3 (ב) אמנם אינו דורש להוכיח כוונה להלבין הון, אך דורש להוכיח את הכוונה להימנע מדיווח - דיווח אשר נובע למעשה מחובות הדיווח לרשות לאיסור הלבנת הון החלות כיום על תאגידים בנקאיים, חברי בורסה, מנהלי תיקים, מבטחים וסוכני ביטוח, קופות גמל, חלפני כספים ובנק הדואר.[5] קרי, ככל שקיימת חובה על נותן השירותים לדווח, חלה חובה על הלקוח לספק לנותן השירותים את כל הפרטים שנותן השירות מחויב לדווח כשהם מלווים בהצהרה על נכונותם.
התייחסות בתי המשפט לעבירת הדיווח
חשוב להדגיש, כי בסעיף זה, אין הכוונה לרכוש אסור דווקא, אלא לכל רכוש שמסיבה זו או אחרת אין רצון לדווח עליו, על מקורו או על בעליו. קרי, עצם הפעולה ברכוש, לדוגמא רכישת נדל"ן שנעשתה למטרת הסתרת הכסף, מהווה עבירה על פי החוק, גם אם מקור הכסף אינו בעבירה.
בע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל[6] קבע בית המשפט העליון במפורש, כי למטרות עבירה זו אין צורך בעבירת מקור, וכי כוונת החוק הינה לחול על כל רכוש, בין אם רכוש אסור ובין אם לאו.
את הסיבה לכך ניתן להסיק מדברי כבוד השופט חשין, בבש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר ואח':
"אכן, פירוש הוראת סעיף 3(ב) כמחילה עצמה גם על רכוש תם וישר - פירוש שאינו קל הוא, ואולם הבה נשאל עצמנו באמת וביושר: אדם העושה ברכוש תם וישר, והיודע כי עובר הוא עבירה קשה ביותר בעשותו באותו רכוש במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות, מה-טעם יעשה מעשה במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות? מה טעם ייטול על עצמו סיכון ויהפוך עבריין כבד במעשה אסור שיעשה? אכן, ברובם המכריע של המקרים יהיו אלה אנשים העושים ב"רכוש אסור", והרי אותם מבקש המחוקק להעלות ברשת. ואילו באשר לעושים ב"רכוש" שאינו "רכוש אסור", והמה המעט, ייאלצו אף הם להסביר מה-טעם עשו מעשים אסורים שעשו, והעונש - אם יעמדו לדין - יהיה כמידת החטא".
באופן מעורר תמיהה, בתי המשפט מתייחסים לעבירת אי דיווח, כאילו הייתה העבירה העיקרית בחוק איסור הלבנת הון. גישה זו מפתיעה, באשר המטרה העיקרית של החוק, הינה לפגוע ב"כיסו" של מי שביצע עבירות מקור, והלבין את ההון אשר התקבל מביצוע אותה עבירה.
לעניות דעתי, התייחסות לעבירה של הלבנת כספים שהתקבלו מעבירות מקור כזהה לעבירה בחומרתה לעבירות דיווח אינה נכונה. חיזוק לדברי, ניתן לראות גם מהתזכיר אשר הוכן לאחרונה על ידי משרד המשפטים, ובו המלצה להפחית את העונש בעבירה של אי דיווח, כאמור בסעיף 3(ב) לחוק.
פעולה ברכוש אסור
סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון קובע, כי עשיית פעולה בידיעה כי היא פעולה ברכוש אסור אם מסוג חפצי אומנות, יודאיקה, כלי תחבורה, אבנים ומתכות, ניירות ערך או נדל"ן, ושווי הרכוש בו הינו מעל 120,000 ₪ או ביצוע פעולות בכסף או בשווה כסף,[7] אם בפעולה אחת ואם בכמה פעולות במשך שלושה חודשים, בסכום מצטבר של 400,000 - מהווה אף היא עבירה על פי החוק[8].
כך למשל, חברת אשראי מבצעת פעולה ברכוש אסור כאשר היא מעבירה כספי מוטבים העוברים על אחת מעבירות המקור המצוינות בחוק איסור הלבנת הון, בידיעה כי המוטבים עוברים על החוק, גם אם אינם יודעים במפורש באיזו כוונה מדובר, וגם אם לא קיימת מטרה לסייע.
חשוב לציין כי משרדי עורכי דין או רואי חשבון המשמשים במקרים רבים כנאמנים לעסקאות, עלולים להיות חשופים לעבירה על חוקי הלבנת ההון. לפיכך, חשוב להתייעץ עם מומחה בטרם ביצוע עסקאות מסוג זה.
בכתבות הבאות אדון בהרחבה בחובות הדיווח, בסנקציית החילוט ובהיבטים שונים בחוק איסור הלבנת הון.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
ע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל
בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר ואח':
* הכותבת הינה שותפה בכירה במשרד אב-גנים אפיק ויינשטיין ומתמחה במשפט הפלילי בכלל ובנושא הלבנת ההון בפרט והינה ראש צוות הלבנת הון בלשכת עורכי הדין. ניתן להשיג את הכותבת באמצעות דואר אלקטרוני ayelet@aaw-law.com
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.
*** זכויות היוצרים שייכות למחברת.
[2] כיום נותרה ברשימה רק מינימר
[3] חוק איסור הלבנת הון, התש"ס 2000, פרק א' פרשנות, סעיף 1. "פעולה ברכוש" – הקניה או קבלה של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, יצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם אינו רכוש אסור.
[4] סעיף 3 (ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 (חובה על שירותים פיננסים) או כדי שלא לדווח על פי סעיף 9 (חובות דיווח על כספים בעת הכניסה או היציאה מישראל), או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו מאסר עשר שנים או קנס או שניהם. לעניין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" – לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח.
[5] התוספת השלישית – גופים נוספים שחלים עליהם חובות לפי פרק ג', לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס 2000.
[6] בחביב שם טוב נ' מדינת ישראל ע"א 9796/03, נקבע במפורש שסעיף 3(ב) לחוק נועד לחול על כל רכוש באשר הוא, בין רכוש אסור בין רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא. פרשנות המצמצמת את תחולת הסעיף אך ל"רכוש אסור" תייתר אותו לחלוטין, ותבטל את תכליתו שהייתה להעמיד לרשות מערכת אכיפת החוק כלים יעילים מאלה שעמדו לרשותה עד כה, לצורך לחימה בפשיעה קשה ומאורגנת.
[7] סעיף 4 –איסור פעולה ברכוש אסור – העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא מסוג הרכוש המפורט בתוספת השנייה ובשווי שנקבע בה, דינו – מאסר 7 שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61 (א)(4) לחוק העונשין; לעניין זה, ידיעה למעט עצימת עיניים (פה ראה התוספת השנייה רכוש ששוויו 120,000 ₪ בין בפעולה אחת ובין בכמה פעולות ברכוש המצטברות לסכום האמור בתוך תקופה של שלושה חודשים – חפצי אומנות, יודאיקה, כלי תחבורה לרבות כלי שיט וכלי טיס, אבנים ומתכות יקרות, ניירות ערך, נדל"ן.
[8] התוספת השנייה(ב) לחוק איסור הלבנת הון
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.