המאהב – ערבי ישראלי – נתקל בסרטונים שמתארים את פרשיית האהבים בינו לבין אישה יהודייה נשואה. הוא חשד בבעל ותבע ממנו פיצוי על לשון הרע ופגיעה בפרטיות. ביהמ"ש פסק לו פיצוי נמוך: עיקר הקצף הופנה כלפי האישה.
רומן בין ערבי ליהודייה הסתיים ב-2004 בשל חששה של האישה מהוריה. חלפו השנים והאישה נישאה לגבר אחר וילדה לו ילדים. בשלב מסוים, יצרה האישה קשר עם מאהבה המיתולוגי, סיפרה לו על חיי המרורים לצד בעלה האלים, והשניים חידשו את הקשר.
הכפישו את שמך?
עורך דין לשון הרע
במרס 2011, בעודה שוהה במקלט לנשים מוכות, נענה האיש לבקשת האישה והסיע אותה ואת בנה הקטן והחולה לבית החולים קפלן.
זמן מה לאחר מכן, נודע לאיש כי ב"יו-טיוב" מופיעים שני סרטונים שצולמו במצלמות מעקב של חוקרים פרטיים ובו הוא נראה מסיע את האישה לבית החולים ונפגש עמה גם יום למחרת. האיש הזדעזע למראה הסרטונים שחשפו אותו והוכתרו בשם "סיפור אמיתי יהודייה וערבי".
האיש, שהבין כי בעלה של האישה אחראי לפרסומים, דרש את הסרת הסרטונים, ויומיים לאחר מכן הם אכן הוסרו. כעבור כחצי שנה, בנובמבר 2011, הגיש האיש תביעה נגד הבעל בעילות של פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע.
בתביעה התבקש בית משפט השלום בתל-אביב לחייב את הבעל בפיצוי של 200 אלף שקל (מטעמי אגרה ואף שהתובע סבר כי מגיע לו פיצוי של מיליונים). התובע טען כי הוצג בסרטונים – שגרפו מאות צפיות – כמי שגונב בעורמה נשים יהודיות במטרה להעביר אותן על דתן. הכפשת שמו, טען, נעשתה תוך שימוש גזעני במוצאו כדי לגרום לצופים לשנוא אותו.
הבעל הכחיש שערך את הסרטונים או פרסם אותם. בכל מקרה, הוא טען, האמור בסרטונים – המציגים את הרומן שהרס את נישואיו ובעקבותיו התגרש – הוא אמת.
לטענת הנתבע, תחושותיו של התובע הן סובייקטיביות, שכן עיקר הטענות בסרטונים הן כלפי אשתו לשעבר. עוד הוא טען כי הסרטונים כלל לא פגעו בפרטיות התובע מאחר שצולמו במקומות ציבוריים.
לא גנב יהודיות
השופטת רונית פינצ'וק אלט קבעה שחומר הראיות מוכיח שהנתבע אחראי לפרסום: הוא הזמין את החקירה והוא שקיבל את צילומי המעקב.
מכאן ניגשה השופטת לבדוק אם הסרטונים מהווים לשון הרע. נקבע כי עצם העובדה שהם עוסקים באישה אינה מפחיתה מהתחושות הקשות שהם מעוררים כלפי התובע, כאשר השימוש החוזר והמודגש בזהותו הערבית נועד לעלוב בו.
משכך, השופטת סברה שמדובר בלשון הרע, אולם ציינה כי בניגוד לטענותיו, התובע לא הוצג כמי שנוהג "לגנוב" בעורמה נשים יהודיות במטרה להמיר את דתן.
בהמשך התייחסה השופטת לטענת ההגנה של הנתבע כי יש "אמת בפרסום". בסרטונים המדוברים, קבעה השופטת, אין עניין לציבור, כלומר בפרסומם אין תועלת או אינטרס ציבורי, ולכן יש לדחות את טענה זו.
באשר לטענת הנתבע בדבר "כשרות" התנהגותו של התובע, הזכירה השופטת, שענייני ניאוף ובגידה מקומם במישור המוסרי-דתי ולא בזה המשפטי.
עם זאת, השופטת לא סברה שהסרטונים פגעו בפרטיות התובע, מאחר שצולמו ברשות הרבים ולא הראו אותו במצבים מביכים כלשהם.
בסוגיית הפיצוי, קבעה השופטת שלא נגרמו לתובע נזקים כה משמעותיים. לדבריה, הסרטונים אמנם גרמו לתובע אי-נוחות ומפח נפש, אך כאמור, עיקר קצפם נגע לאישה.
בסיכומו של עניין הנתבע חויב לפצות את התובע ב- 40 אלף שקל בתוספת הוצאות אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום הפיצוי.
- ב"כ התובע: עו"ד רפאל רפאלוב
- ב"כ הנתבע: עו"ד שלמה אשורי
* עו"ד זהבה גרוס מידן עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.