אזרח סודני נכלא במתקן ״חולות״ למשך כ-7 חודשים אף שהיה זכאי למעמד של פליט. המדינה טענה שמשרד הפנים התקשה לסנכרן את רשימותיו מול נציבות האו״ם אך ביהמ״ש דחה את ההסבר.
במהלך 2014 נכלא פליט מחבל דרפור למשך 208 יום במתקן ״חולות״. לאחרונה התקבלה תביעה שהגיש מול המדינה בה טען כי פגעה בחירותו שלא כדין שכן הוא היה זכאי בכל אותה עת לתעודת זהות ישראלית. בית המשפט קבע שהמדינה הייתה צריכה לוודא מה מעמדו של האיש קודם כליאתו אך שגם לתובע אחריות מסוימת לנזק.
התובע, יליד חבל דרפור שבסודן, נכנס לשטח ישראל בפברואר 2007 לאחר שחצה את הגבול ממצרים ברגל. בסוף 2007 התקבלה החלטה על ידי שר הפנים דאז, מאיר שטרית, לתת רישיון ישיבה ארעית ל-600 מסתננים שזוהו על ידי נציבות האו״ם לפליטים כמי שמוצאם מחבל דרפור שבסודן, והתובע ביניהם.
על אף זאת, בינואר 2014 קיבל האיש ״הוראת שהייה״ לפיה עליו להגיע למתקן חולות. הוא שהה במתקן כ-7 חודשים. באוגוסט 2014 פנה בא כוחו בבקשה לקבלת רישיון ישיבה בישראל בהתאם להוראת שר הפנים ובעקבות הפנייה בוטלה כליאתו והוא שוחרר.
התובע העיד כי במתקן נאלץ לחלוק חדר עם תשעה אנשים נוספים ונדרש לחתום נוכחות 3 פעמים ביום ולישון שם בלילות.
לדבריו, טרם כליאתו פנה למשרד הפנים מספר פעמים להסדרת מעמדו כפליט ובכל פעם השיבו לו שייצרו עמו קשר אך לא עשו כן.
המדינה טענה מנגד כי לא הייתה לה יכולת לדעת שהתובע זכאי לרישיון ישיבה ארעי שכן ב-2007 מי שטיפל בכל נושא זיהוי המסתננים נציבות האו״ם לפליטים. רק ב-2009 עבר הטיפול בבקשות המקלט ליחידה למבקשי מקלט שהוקמה במשרד הפנים.
לדבריה, בגלל הבדלי מספרים ושפת רישום השמות השונה, לא ניתן היה להצליב בין הרשימות שהועברו למשרד הפנים מנציבות האו״ם לבין רשימת המסתננים שהיתה בידיו. היא ציינה שניתנה תעודת זהות לכל מי שהופנה פיזית על ידי הנציבות ללשכות משרד הפנים, מה שגרם לכך ש-20 פליטים וביניהם התובע ״נפלו בין הכסאות״.
אוכלוסייה מוחלשת
השופטת סיגל דומניץ סומך מבית משפט השלום בתל אביב קבעה כי לאחר שהמדינה העניקה זכות לקבלת תושבות לפליטים היה עליה לדאוג להזנת פרטיהם ברישומיה ולכל הפחות לוודא שמי שנכנס בשערי מתקן חולות אינו נכלל בהן.
משלא עשתה כן, היא התרשלה כלפי התובע, קבעה השופטת. השופטת דחתה את טענת המדינה שלא היה באפשרותה להצליב בין הרשימות שכן הוכח שבשנים 2014-2015 ניתנה הנחייה לפקידי המשרד לבדוק את זכאות הפליטים שלא קיבלו תעודה באופן יזום ולאתר אותם.
השופטת הדגישה שהפליטים הם ״אוכלוסייה מוחלשת״ שיש לנהוג בה במשנה זהירות למניעת פגיעה בזכויותיה.
עם זאת, היא קבעה שיש מקום לייחס לתובע אשם תורם מסוים שכן היה מצופה ממנו לפעול מול הרשויות כדי לממש את זכאותו לתעודת זהות.
במסגרת קביעת הפיצוי התחשבה השופטת מצד אחד בפגיעה בחירותו של התובע ובמספר ימי הכליאה הלא מבוטל. מאידך היא הביאה בחשבון את העובדה שהמדינה התמודדה באותה תקופה בתופעת הסתננות של עשרות אלפי אנשים לתחומה, מה שהעמיד אותה בפני אתגרים לא פשוטים.
בסיכומו של דבר פסקה השופטת שעל המדינה לפצות את התובע ב-175,000 שקל בתוספת שכ״ט עו״ד בשיעור 23.4%.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו״ד יעקב קורן
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.