בני זוג הלוו מאה אלף דולר לחבר, לצורך השקעה במיזם נדל"ן בחו"ל. לימים הפרויקט ירד לטמיון ועימו כספי המשקיעים, אלא ששופט קבע: התובעים זכאים להחזר מלא בתוספת ריבית והוצאות משפט
בני זוג הלוו מאה אלף דולר למכר, על רקע עצתו להשקיע כספים בפרויקט נדל"ני מעבר לים. עובר להעברת הכספים החליפו הצדדים ביניהם טיוטת הסכם הלוואה, שלבסוף לא נחתמה. כשהמיזם נחל כישלון והחבר סירב להשיב את הכסף, הגישו נגדו בני הזוג תביעה לבית משפט השלום בירושלים. השופט אלעד לנג קיבל אותה לאחרונה, וחייב את הנתבע להעביר לתובעים את סכום ההלוואה במלואו, בתוספת ריבית והוצאות משפט גבוהות.
הנתבע והתובעים, בעל ואישה, מתגוררים באותו היישוב. מאז ומתמיד שררו ביניהם יחסי חברות קרובים, בין היתר על רקע תפקידים שמילאו התובע והנתבע בניהול היישוב. בשלב מסוים הציע הנתבע לחברו, התובע, להשקיע כסף במיזם נדל"ן בפלורידה שבארצות הברית. לאחר שהתייעץ עם עורך דינו, החליט התובע להעביר את הכספים בצורת הלוואה לנתבע.
במסגרת זו חתם הנתבע בשלהי ינואר 2017 על "כתב התחייבות", בו הצהיר שהוא "ערב/אחראי ל-100,000 הדולרים שהתובע מעביר אליי, ומתחייב להחזיר לו את הכסף" תחת תנאים מסוימים. בהמשך הוחלף בין הצדדים הסכם הלוואה שלפיו בני הזוג מלווים לחברם 100,000 דולרים, אותם הוא נדרש להשיב להם תוך שנה וחצי, בתוספת ריבית. אין מחלוקת שהסכם זה לא נחתם.
בסופו של יום המיזם האמריקאי נחל כישלון וכספי המשקיעים ירדו לטמיון. בתביעה שהגישו לבית המשפט בספטמבר 2022 טענו בני הזוג שחרף קריסת הפרויקט, על הנתבע להשיב להם את כספם בצירוף ריבית כפי שקובע ההסכם ביניהם, משתקופת ההלוואה נגמרה מזמן.
לעומתם טען הנתבע שמעולם לא נטל הלוואה מבני הזוג, אלא לגרסתו הם השקיעו את כספם ישירות בפרויקט - באופן הפוטר אותו מאחריות להשבתו אליהם.
חוזה לכל דבר
אבל השופט לנג קבע שהנתבע מחויב להחזיר לבני הזוג את הכסף, וזאת מכוח שני מסמכים בעלי תוקף משפטי: האחד, כתב ההתחייבות עליו חתם, בו ערָב מפורשות לכספי התובעים. השני, הסכם ההלוואה, שהגם כי נעדר חתימת הצדדים, מחייב אותם ובפרט את הנתבע, נוכח התקיימות התנאים היסודיים להחשבתו כחוזה: גמירות דעת ומסוימות.
ביתר פירוט הסביר השופט ש"הסכם ההלוואה הסופי ביטא באופן מלא ושלם את פרטי ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים בכל הנוגע לעסקת ההלוואה (ובכך עונה לתנאי המסוימות הנדרש), כמו גם ביטא את החלטת הצדדים להיקשר בהסכם ההלוואה (ובכך עונה לתנאי גמירות הדעת הנדרש)".
במלים אחרות, הסביר השופט, הימנעות הנתבע מלחתום על הסכם ההלוואה אינה גורעת מתוקפו. לדבריו, כל האינדיקציות בסיפור מגלות כי התקיימה בין הצדדים גמירות דעת ומסוימות מלאה לחתימה על ההסכם, אלא שהנתבע נמנע מלחתום עליו בחוסר תום לב, או לכל הפחות באדישות למצבם של בני הזוג.
בהקשר לכך קיבל השופט את טענת התובע לפיה יחסי החברות הקרובים והאמון שרחש לנתבע, לצד לחץ הזמנים בהעברת הכספים על מנת שלא לפספס את הדד-ליין להשקעה, שללו מחשבה מצדו כי חברו יתכחש לימים להסכם, ומשכך לא התעקש שיחזיר לו אותו חתום טרם העברת הכספים.
בנסיבות אלה חייב השופט את הלווה, הנתבע, להחזיר למלווים, התובעים, את 100,000 הדולרים שהלוו לו בתוספת הריבית עליה הוסכם, ובצירוף 137,000 שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד.
- ב"כ התובעים: עו"ד יעקב כרם ועו"ד יהודה יפרח
- ב"כ הנתבע: עו"ד מרדכי טימסית
לפסק הדין המלא בתיק ת"א 42114-09-22
ד"ר עומר נירהוד, עו"ד
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.