"אין ארץ אחרת" מציג סיפור אנושי מרגש ויצירה קולנועית מעניינת, עם בעיה עיקרית אחת: אם לשפוט לפי פסק דין של בג"ץ, הסרט מבוסס על הנחות שחוטאות לאמת
הסרט "אין ארץ אחרת", זוכה פרסים ומועמד מוביל לאוסקר 2025, מציג את סיפור מאבקם של תושבי מסאפר יטא, קבוצת כפרים בדרום הר חברון, נגד מה שמוגדר בסרט כניסיון שיטתי של ישראל לעקור אותם מאדמתם לאחר שהמקום הוכרז כשטח אש בשנת 1980. יוצרי הסרט – שני ישראלים ושני פלסטינים – תיארו את עבודתם כמעשה של שותפות גורל ומאבק למען עתיד שוויוני ומלא אמפתיה. אולם, מבט מעמיק על פסק דין של בג”ץ, שבו נדחו טענות התושבים, מצייר תמונה שונה לחלוטין.
נרטיב היסטורי שונה
יוצרי הסרט, באסל עדרה, יובל אברהם, חמדאן בלאל ורחל שור, מדגישים כי עבודתם המשותפת מבוססת על חוויות החיים תחת "שתי מערכות חוק". לטענתם, חלק מהצוות חי תחת כיבוש צבאי ללא זכויות בסיסיות, בעוד האחרים נהנים ממעמד אזרחי וזכויות מלאות במדינת ישראל. “אין בינינו סימטריה”, הם כותבים. לדבריהם הסרט נועד לחשוף את העוול ההיסטורי והמתמשך של גירוש תושבי מסאפר יטא, להיאבק על כבוד האדם ולהציע עתיד שוויוני לשני העמים.
פסק הדין של בג”ץ בנושא מסאפר יטא מציג גרסה אחרת בתכלית. בעוד הסרט מציג את תושבי האזור כמי שחיו בו במשך דורות, פסק הדין מתאר כיצד ראיות ברורות כמו צילומי אוויר ומסמכים היסטוריים הפריכו טענות אלו. זאת, בזמן שהעותרים לא צירפו מסמך כלשהו שמעיד כי יש להם זכויות קנייניות באדמות שבשטח האש. בית המשפט קבע כי לא הייתה התיישבות קבע במקום, וכי השטח שימש לכל היותר למרעה עונתי. לפי בג”ץ, בניית מבני קבע באזור החלה רק מאז שנת 2,000, תוך הפרת צווים משפטיים ואיסורים מפורשים.
חוסר ניקיון כפיים
אחת הטענות המרכזיות בסרט נוגעת לעיכוב ההכרעה המשפטית מצד בג”ץ, שלטענת היוצרים איפשר את גירוש התושבים. אולם, פסק הדין מותח ביקורת חריפה על התנהלות העותרים, אותם מאשימים השופטים בניצול צווים זמניים שהוצאו לטובתם כדי לבנות באופן בלתי חוקי בשטח. בית המשפט הדגיש כי העותרים הפרו את תנאי הצווים, ובכך חיזקו את אחיזתם במקום באופן בלתי חוקי.
"חוסר ניקיון הכפיים של העותרים מתעצם נוכח התנהלותם מאז הוגשו העתירות הנוכחיות, שכן הבנייה בתחום שטח האש התגברה והתעצמה מאז שנת 2013", כתב השופט דוד מינץ, תוך שציין כי טענת באי כוח העותרים לפיה "החיים חזקים מכל צו ביניים" היא לא פחות ממקוממת.
הסרט משתמש בנרטיב היסטורי, לפיו הכפרים באזור הופיעו במפות עות'מאניות עוד מהמאה ה-19, אולם צילומי האוויר שהוצגו בבג”ץ מפריכים טענה זו. אפילו תצלומי אוויר שהוגשו על ידי העותרים עצמם הראו כי לא הייתה בנייה משמעותית באזור עד לעשורים האחרונים, וכי ההתיישבות במקום החלה רק בשנים האחרונות תוך פגיעה במעמדו של המקום כשטח צבאי סגור.
"בית משפט שהוא לא שלנו"
הסרט מציג את בג”ץ כגוף שאינו יכול להעניק צדק אמיתי לעותרים הפלסטינים, שנאלצו לפנות לבית משפט שאינו משלהם כדי למנוע את הגירוש. אלא שלפי פסק הדין, דווקא צווי הביניים של בג"ץ הם אלה שאפשרו במשך למעלה משני עשורים גישה לשטח, כשהמדינה פעלה לאורך שנים להציע פתרונות פשרה שכללו אפשרות שימושים אזרחיים בתנאים ובמועדים שונים בצד השימושים הצבאיים. המדינה אף נמנעה מאימונים באש חיה במקום במשך השנים.
אין ספק כי הסרט נוגע ללב ומעורר מחשבה. הוא מצליח לשים את הזרקור על חוויות אנושיות של פלסטינים שחיים כאן במציאות מורכבת. אולם פסק הדין של בג"ץ מעמיד בספק את הדיוק ההיסטורי והמשפטי של הטענות המרכזיות בו. במקום להציג תמונה מורכבת ומלאה, הסרט מתמקד בגרסה חד צדדית תוך השמטת פרטים חיוניים שיכולים לשנות את תפיסת הצופים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.