לפסק הדין בעניין יוסף אונגרפלד נגד מדינת ישראל
בדיון נוסף פלילי, דן הרכב של תשעה שופטי בית המשפט העליון בשאלה מהי נפקותה של אמיתות הפרסום במסגרת עבירת "העלבת עובד ציבור", וקבע כי אין להחיל את הגנת אמת בפרסום על עבירה זו. עם זאת, שופטי ההרכב נחלקו ביניהם ביחס לשאלות אחרות הנוגעות לעניין, ובהן הגדרת 'העלבה' וטיבו של המבחן ההסתברותי הרצוי לבדיקת התקיימותה של העבירה.
העותר הורשע בעבירה של העלבת עובד ציבור" בגין פרסום כרזה מול תחנת משטרת חדרה, שבה נכתב "צריך לפטר את א' א' (המתלונן) בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם[.] משטרה לא צריכה תפוחים רקובים".
לפרסום הכרזה קדמה חקירה שנוהלה נגד העותר בגין סכסוך עם בעל חנות בחדרה, וכחלק ממחאתו על אופן ניהול החקירה, שבת העותר רעב בחצר תחנת המשטרה והציג העותר את הכרזה המדוברת. העותר הורשע בבית משפט השלום, ערער לבית המשפט המחוזי, ומשנדחה ערעורו, ערער ברשות לבית המשפט העליון אשר דחה אף הוא הערעור, ומשך הגיש בקשה לדין נוסף, כאשר נקבע כי שאלת הדיון הנוסף תהיה כאמור נפקותה של אמיתות הפרסום במסגרת עבירת העלבת עובד ציבור.
סגן הנשיאה, השופט ריבלין קבע כי שני המבחנים העיקריים הנוגעים לעבירת העלבת עובד ציבור הינם המבחן התוכני והמבחן ההסתברותי, כאשר לגישתו, בהגדרת המונח 'העלבה' יש להבחין בין דברי ביקורת, שכלל הינם לגיטימיים לחרפות וגידופים, המהווים העלבה. השופט ציין כי ההבחנה בין ביקורת לגידוף עלולה להיות קשה, וכי לצורך כך יש לבחון מהו המאפיין הדומיננטי בביטוי שבמחלוקת.
בשאלת נפקותה של שאלת אמיתות הפרסום בעבירה של העלבת עובד ציבור, קבע השופט ריבלין, כמו גם יתר חברי ההרכב, כי אין להחיל את הגנת 'אמת דיברתי' במקרה זה, שכן שאלת האמת הופכת לבלתי רלוונטית ככל שמדובר בגידופים ונאצות .
לעניין המבחן ההסתברותי הראוי בעבירה זו, קבע השופט, כי לדידו מבחן "האפשרות הסבירה" הוא המבחן הראוי ביותר, כאשר במקרה הנדון, פסק השופט (בדעת מיעוט לעניין זה), כי הדברים שכתב העותר על הכרזה אינם עולים כדי 'העלבה' מאחר ובעיקרם הינם דברי ביקורת, ולכן יש לזכות את העותר.
השופטת (בדימ') פרוקצ'יה קבעה בדעת רוב, כי יש להותיר את הרשעת העותר בעינה. בניגוד לקביעתו של השופט ריבלין, קבעה השופטת כי לגישתה לא ניתן לסווג מראש את דברי ההעלבה בהתאם לתכניהם ובאמצעות הבחנה בין ביקורת לגידופים, וכי המבחן לקיומה של 'העלבה' הינו באם מתקיימת פגיעה בליבת כבודו האישי של העובד. עוד נקבע כי המבחן הראוי לקיומה של פגיעה מסוג זה הינו מבחן מחמיר מסוג מבחן "הוודאות הקרובה".
במקרה הנדון, פסקה השופטת כי תוכן האמירות בכרזה, מיקומה ומשך הזמן בו הוצבה, מצביעים על התקיימות יסודות העבירה, ולכן יש להותיר את הרשעתו בעינה.
הנשיאה בייניש הצטרפה לעמדת השופט ריבלין בעניין ההבחנה בין ביקורת לבין העלבה, אך קבעה כי לגישתה אין לצמצם את גבולות העבירה אך לחרפות וגידופים, שכן עבירה זו יכולה להתייחס גם לדברי ביקורת קשים שיש בהם כדי להשפיל את העובד, ולפיכך יש לבחון באופן אובייקטיבי את אופי הביטויים והמעשים. לעניין המבחן ההסתברותי, הסכימה הנשיאה עם השופטת פרוק'ציה כי נדרשת ודאות קרובה לפגיעה בתפקוד השירות הציבורי כתוצאה מההעלבה.
לגופן של עניין, הצטרפה הנשיאה למסקנתו של השופט ריבלין כי התנהגות העותר, גם אם הייתה מעליבה ופוגענית - אינה עולה כדי העלבה.
בסופו של דבר הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת (בדימ') פרוקצ'יה, כנגד דעתם החולקת של הנשיאה ביניש, המשנה-לנשיאה ריבלין והשופט לוי -להשאיר בעינה את הרשעת העותר בעבירה של העלבת עובד ציבור.
לפסק הדין בעניין יוסף אונגרפלד נגד מדינת ישראל
למדור: פלילי
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.